איך הכל מ/התחיל?
ספויילר- בכתבה זו יש הפתעה לקוראים בסופה, ובכדי להנות ממנה, צריך יהיה לקרוא עד הסוף, ולהתאפק. מסוגלים?
ועכשיו נתחיל – מכירים את מבחן המרשמלו? אם לא, נסביר עליו בקצרה: וולטר מישל ואבי אבסן, שני חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד, החליטו בשנות ה70 הסוערות לבדוק מה מאפשרת אותה תכונה עליה כולנו גדלים – דחיית סיפוקים. הם הכניסו ילדים קטנים לחדר מצולם (כל פעם אחד אחד), השאירו צלחת עם חת'כת מרשמלו עליה, והבטיחו לילדים שאם יתאפקו ולא יאכלו – יקבלו עוד. ואם יאכלו? אין עוד. כעבור שנים, מעקב אחר אותם הילדים הראה שהילדים שידעו להתאפק ולא לאכול את המרשמלו, הצליחו יותר בתחומים של עבודה, קשרים אישיים וכו'. עד כאן לחלק זה.
מה לא בדקו?
מה שלא בדקו בקרב אותם מתמודדים, הוא בעצם דבר זניח שאולי מובן לכולנו מאליו, למרות שהוא לא תמיד נוכח – אושר. מאמר קצר וחביב שהתפרסם בעיתון הGUARDIAN הבריטי, חשף מחקר שבדק את מדד האושר של אלה שהצליחו בדחיית סיפוקים באופן מיוחד, ואלה שלא. המחקר הראה שהאושר בהחלט היה רב יותר בחיי אלה שידעו מתי לדחות סיפוקים, מאלה ששלטו יותר מדי או לא שלטו בדחייה בכלל. למעשה דובר במאמר על כך שאלה שהצטיינו בדחיית סיפוקים, הביעו לא פעם חרטה וצער על משהו שפיספסו או לא עשו, או לא אמרו. מה שגורם לתהות על מתי צריך לדחות סיפוק?
אין חכמות כבעלות ניסיון.
הקריאה במאמר מעלה כמה שאלות מאד חשובות, שיכולות להביא את כולנו כהורים לחישוב מסלול מחדש. אך לפני שנמצא מסלול חדש, אולי כדאי שנגדיר מהי דחיית סיפוקים? איך ומתי יש ללמד ילדים לדחות סיפוקים? למה זה טוב, ולמה זה חשוב? בחרנו לראיין בנושא שתי נשות חינוך העוסקות בתחום שנים רבות, שמעבר להשכלה הראויה – יש להן גם ניסיון אמיתי מהשטח.
סיגלית דאי היא אשת חינוך אשדודית גאה, מוכרת בתחומה . בעלת תואר שני מאוניברסיטת בן גוריון, כיום ממונה נוער מחוז תל אביב מרכז משרד העבודה, ובעברה הייתה מנהלת אגף החינוך של המועצה האזורית גזר. היה אך טבעי לאור נסיונה הרב לשאול אותה מספר שאלות-
מהו הצורך באיפוק אצל ילדים, ועל אילו סוגי סיפוקים אנו מדברים?
"בואי נדבר על איפוק. איפוק הוא ויסות רגשי ופיזיולוגי של אדם, וכשאת שואלת אותי מה הצורך, אז לדעתי זה צורך גדול מאד להצמיח אדם להיות מווסת רגשית, והאיפוק הוא חלק מהויסות. השאלה היא מה אנחנו מגדירים כאיפוק, האם מניעה היא איפוק? לא. איפוק נוגע בזמן מסויים, ברגע מסויים בו הוא נדרש לא לקבל את התאווה או הרצון שלו, וזה מאד חשוב שאדם ידע שיש רגעים בהם עליו להיות יותר מאופק. גם בשפה, בשיח, במה שאנו עושים, וגם בתאוות. התאוות זה המקום שהכי קשה להתאפק בהם, ויש לנו צורך בסיפוק מיידי. קצב החיים הביא איתו את זה, ולדעתי זה בכלל לא בכוונה – הטכנולוגיה מהירה יותר, המייל בשניה ובעבר זה לא היה ככה. זה הפך אותנו לפחות מאופקים, פחות סבלנים וזה משליך גם על התנהגויות, שיח בין בני זוג, אלימות בכל מקום. יש קורולציה אדירה בין המהירות של הטכנולוגיה שמאפשרת הכל כאן ועכשיו, לבין התגובות שלנו ביום יום כשאנחנו לא מקבלים משהו כאן ועכשיו".
מתי לדעתך צריך ללמד לדחות סיפוקים, ואיך?
"אני חושבת שביום שבו אדם נולד ועומד על דעתו – שם מתחילה הלמידה. עצם העובדה שתינוק בוכה ומחכה שתיים-שלוש שניות עד שמכינים את האוכל, זה חלק מזה. השיח צריך להיות מגיל מאד צעיר, ועם הסבר. ככל שהילד יעמוד על דעתו, הוא מבין שהעולם לא סובב על פי רצונו, והרצון שלו צריך להתכתב עם הסביבה. למשל – יש לו צעצוע, וילד רוצה לחלוק את זה איתו, שם מתחילה הדחיה של הסיפוק – אני רוצה, אבל צריך לחלוק. ככל שההורים ילמדו את זה מהר יותר בעצמם, יהיה יותר טוב לילדים. כשהאמא מספרת לילד שהיא רוצה משהו אבל מוותרת, גם עבורו – זו דרך נפלאה ללמד את הילד בדוגמא אישית איך לדחות סיפוקים."
סיגלית מדגישה את החשיבות שבהתמדה בלימוד דחיית הסיפוקים, ומסבירה שגם בעת ביקור בסופר – צריך להיות חזק, לא לפחד מבושות ולעמוד על ההגדרה של מה נכנס לעגלה ומה לא, הילד לא מחליט והוא לומד לדחות סיפוקים בעצם האמירה האיתנה של ה"לא".
כאשת חינוך מנוסה, מתי את יודעת ללמד את הילד לעצור ולדחות, ומתי לממש כאן ועכשיו? ומה עצתך להורים שבינינו?
"אני אישית אוהבת את המעגל של סיימון סינג. הוא מדבר על שלוש שאלות, המעגל החיצוני הוא שאלת ה'מה' – מה אני רוצה, מה בא לי, מה אני מבקש. המעגל הפנימי שואל את ה'איך' – איך אני משיג את ה'מה', איך אגיע למטרה. מה עלי לעשות כדי שיקרה. השאלה המרכזית שבאמצע, היא ה'למה'. אני חושבת שמערכת החינוך צריכה לשאול את הילדים 'למה', וללמד את הילדים לשאול 'למה'. ההורים לא שואלים, הם אומרים 'אתה לא יוצא הערב' בלי הסבר ללמה. ואז נוצר מעגל התנגדות, נוצרים שקרים ונוצרות מניפולציות. צריך לשאול את הילד – למה אתה חושב שאתה צריך לחזור בחצות?…גם בכיתה, כששואלים ילד למה אז הוא מקשיב לעצמו כשהוא עונה, ומבין את הרציונל לרצון שלו. תהליך זה בונה איפוק ושליטה באימפולסיביות."
סיגלית ממליצה להתחיל בשאלה "למה" כמה שיותר מוקדם, כחלק מהתהליך של הצמיחה של הילד – רגשית ופזיולוגית.
דחיית סיפוקים במינון נכון – השתלבות נכונה בחברה
טל פורטמן, אשת חינוך 30 שנים בהן היתה ממונה על החטיבה הצעירה ועל החטיבה העליונה, סגנית מנהלת במקיף ו', וחינכה לאורך השנים כיתות רבות ומגוונות. עסקה בכתיבת תכניות חינוכיות וישומן בשטח, והיתה אחראית על קידום הישגים ואקלים, יועצת אירגונית ומנחת הורים.
לדברי טל, הדרישה לדחות סיפוק יכולה להיות ממקור חיצוני – הורה, מורה וכו, או ממקור פנימי– האדם מבין בעצמו שכדאי לו להמנע מסיפוק מסויים ברגע נתון או אולי בכלל. מבחינת חינוך, טל מסבירה שהשאיפה של המחנך היא לפתח את הקול הפנימי שיבנה לאט, והוא ילמד ככה לא להיענות מיידית לצרכים שלו מבלי לחשוב על ההשלכות.
"גם בדחיית סיפוקים יש סקאלה, וסולם עם קיצוניות לכאן ולכאן – יש ילד שלא ידחה סיפוקים בכלל, וילד שידחה סיפוקים יותר מדי…לפעמים הנושא של דחיית סיפוק עלול לנתק אותו מהחברה או להיפך, למנהיג ומוביל." טל מוסיפה שדחיית סיפוקים אינה מדד יחיד המשפיע על אופי ההתנהגות של הילד."
בעיני טל, חשוב מאד במהלך שיח להכיר את התלמיד כמה שיותר – "חשובה מאד החקירה של הילד, ללמוד את עולמו של הילד במדויק ולשאול אותו שאלות. כדי שיענה בכנות, צריך שהילד יפתח אמון במחנך / בדמות המובילה… כך הילד יפתח וישלב את עולמו הפנימי בדרך שהמחנך יתווה."
כמו סיגלית, גם טל טוענת שיש להרבות בשאלה "למה?", ומסבירה שהשאלה "למה" מרכזית וחשובה בתהליך ההיכרות, ובסיטואציות בהן מנסים להבין מקור של התנהגות בה הילד בוחר. היא גם מדגישה שגבולות הם חלק בלתי נפרד מהקניית חינוך, ובין היתר מיומנות דחיית הסיפוקים.
איך מתנהלים עם ילדים שלא יודעים לדחות סיפוקים?
"בד"כ התהליך מאד ארוך. השלב הראשון הוא לגרום להם להכיר בסיטואציה, בכך שהם לא דוחים סיפוקים… ברגע שתהליך השיקוף עובד, והילד מזהה את אי דחיית הסיפוקים – שלושת רבעי הדרך נעשתה. הילד מכאן יתחיל ללמוד לעצב, לעדן ולהסתגל בחברה תוך דחיית סיפוקים. הקושי לזהות את אי דחיית הסיפוקים של הילד בעצמו הוא האתגר הראשוני בפני המחנך, בנושא הזה.
טל הסבירה לנו מה קורה במהלך תהליך חינוכי לבניית היכולת לדחות סיפוקים –
"היה לי פעם תלמיד בן 14 שנהג לצאת במהלך השיעור כדי לקנות בקיוסק הבית ספרי ממתק ולאכול אותו מיד. למרות הסנקציות, הוא לא יכול היה לעמוד בפיתוי. אחרי שיחה, ההתנהגות התמתנה, עד שיום אחד הגיע למשרדי לפני השיעור הראשון, וביקש שאשמור לו על הממתק להפסקה. התלמיד העדיף אם ככה להרחיק את עצמו מהממתק ולהפקיד אותו בידי עד להפסקה, והוא נהג כך כדי להסיר מעצמו את הפיתוי במהלך השיעור. השינוי הגיע בעקבות שיח ושיקוף שהובילו למודעות ולקיחת אחריות."
ומה עם ילדים שדוחים סיפוקים יותר מדי?
"המצב עימם קשה יותר, כיוון והתנהגותם אפילו כפייתית לדחיית סיפוקים. אלה בד"כ ילדים שעברו תהליך שמונע על ידי פחד מכישלון, רצון חזק ולא מתפשר להצלחה, ולעיתים גם הרצון שלא לאכזב את ההורים והסביבה הקרובה, ובדרך הם סיגלו לעצמם התנהלות של דחיית סיפוקים. עם החרדה מכישלון מתפתח אומדן הצלחה מעוות – ילד עלול לחשוב שהוא פחות חכם / מוצלח ממה שהוא באמת, והוא עלול לוותר יותר מדי בכדי לממש את עצמו. זה עלול לבודד חברתית, ובהמשך ליצור אף ניתוק משפחתי. ילדים כאלה עלולים לוותר על עצמם עבור המטרה, ואני מכירה ילדים ששילמו מחיר גבוה מאד בגלל שליטת יתר בדחיית סיפוקים".
טל מדגישה עד כמה חיוני סיוע מקצועי במצבים כאלה, וכמה חשובה המעטפת לילד גם ואולי דווקא במצבים בהם הילד מקפיד מדי על דחיית סיפוקים.
אם כך, האם דחיית סיפוקים היא מיומנות חיובית או שלילית?
"כנראה שהתשובה באמצע, כי אם הגאונים הגדולים בהיסטוריה, אנשי המוזה, המדע, היו דוחים את הסיפוק בליצור משהו ברגע בו חשקו – כל האנושות היתה מפסידה. לא תמיד צריך לדחות סיפוקים, צריך לדעת להקשיב לקול, לרעיון או ליוזמה ולממש לפעמים. בתנאי שזה לא מפריע או פוגע באף אחד".
בתחילת הכתבה הובטחה הפתעה לקוראים,
אז הנה משהו רלוונטי ונעים:
תגובה אחת