בשעה 6:29 – נקום יחד מהשבעה באוקטובר
אין איש במדינת ישראל שלא זוכר איפה הוא היה בשבעה באוקטובר. יש שהתכוננו לצאת לבית הכנסת, אחרים המשיכו את שינת השבת, שיחקו עם הילדים בגן השעשועים, הכינו את עצמם להקפות שמחת תורה שתוכננו בערב, שתו קפה רגיל של בוקר.
מאז, חלפה שנה, שנדמה כי היא יום אחד ארוך, מתמשך, יום השבעה באוקטובר. בטבח הארור ובמלחמה שנפתחה בעקבותיו איבדה אשדוד 48 חיילים וחיילות, נרצחים ונרצחות, והכאב עצום. כל שם שובר את הלב, כל תמונה מעלה מחדש זיכרונות של צעירים וצעירות שמסלול חייהם נגדע על ידי מרצחים צמאי דם וחסרי צלם אנוש. אנשים שרצו רק לרקוד, שעתידם היה פרוש לפניהם וחלמו בגדול, ונטמנו באדמת הארץ הזו שנקנתה בייסורים.
כשאני מסתכל על השנה שחלפה אני יודע שהאחדות בינינו היא שעזרה לכולנו, והיא זו העוזרת לכוחות הביטחון בשדה הקרב המתנהל במספר חזיתות.
בשבעה באוקטובר נולדנו מחדש כאומה, כעם ישראל המבין שאין לו מקום אחר ללכת אליו. הבנו שעלינו להיות יחד על אף חילוקי הדעות, שאנחנו חייבים על אף הפערים למצוא את המילים המגשרות בינינו. הבנו שהאויב אינו מבחין בינינו על פי הדעות הפוליטית שלנו ושואף לפגוע בנו כיהודים, כישראלים, כעם השואף לחופש במדינתו ונלחם עליה כבר 76 שנה.
אני גאה בחוזק של העורף הישראלי, בקהילה החזקה והמאוחדת שיש לנו באשדוד, שהתגלתה שוב בגדולתה מאז תחילת המלחמה ועד היום.
הערבות ההדדית, ההירתמות החברתית, ההתגייסות המהירה לכיתות הכוננות והושטת היד למשפחות השכולות, שאותן נמשיך לעטוף באהבה, מחממות את הלב ומעידות יותר מכל שעל אף הכאב המשותף לכולנו – אנחנו ננצח!
גם היום, אנו מחויבים להמשיך את שביל החיים המחבר ויחבר בינינו לעולם.
יש לנו את הכוחות כעם, כקהילה, כעיר ומדינה שוקקות חיים, לבנות ולהיבנות למען הנספים במערכה הכבדה, לזכרם ולכבודם.
אני מייחל בשם כל תושבי העיר שנראה בקרוב את החטופים והחטופות בבית, מאחל שכל חיילי וחיילות צה"ל יחזרו הביתה לשלום והחלמה מהירה לכל הפצועים.
