כבר דיברנו על התפוצות הרבות בעיר אשדוד ובישראל בכלל, וחשוב להדגיש כמה לכל עדה היופי והייחודיות שלה. התרבויות השונות והגיוון הגדול הוא מה שהופך את המדינה בכלל ואת אשדוד שלנו בפרט לייחודיים ומגניבים לאללה.

חלק באו מקרוב, חלק באו מרחוק בהגזמה וחלק נכנסו עם משה רבנו ממצרים. אלה שלא הספיקו עם רבנו משה, קיבלו מבצע משלהם ארוך וממש לא עד גמר המלאי, הלוא הוא "מבצע משה". קבלו אותם במחיאות כפיים סוערות – אתיופים!

קצת על העדה:

אתיופיה היא ארץ בעלת היסטוריה רצופה עתיקה ביותר. המדינה המודרנית היא למעשה המשכה של האימפריה האתיופית, שהיא עצמה מקורה בקיסרות אקסום. זו, על פי המסורת, התפתחה ממלכות שבא אשר קמה בשנת 1978 לפנה"ס. שמה הקודם של אתיופיה נקרא חבש.

מקור השם "אתיופיה" מהמילה היוונית איתיופס (Αἰθίοψ), שפירושה "פנים מיוחדות". על פי ספר אקסום וההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן השם נלקח משמו של אתיופיוס, בנו של כוש בן חם. היוונים השתמשו במושג "אתיופיה" כמונח גאוגרפי שהתייחס לאזור סודאן ואתיופיה היום. הישות הדומיננטית באותם זמנים באזור הייתה ממלכת כוש וכך גם הייתה ההתייחסות היוונית בעיקר לכוש בשם אתיופיה. (ויקיפדיה). עיר הבירה של אתיופיה היא אדיס אבבא והמטבע המקומי הוא "ביר" אתיופי.

הקשר הישראלי:

מה שהרבה לא יודעים היא העובדה שישראל ואתיופיה מקיימות ביניהן יחסים של שלום ושיתוף פעולה. בין המדינות מתרחש מסחר הכולל ייבוא וייצוא של סחורות, הכוללות בין היתר אורז, שקדים, חיטה וכל מיני הפתעות נוספות שלא בהכרח קשורות לבירה. תכלס? הייבוא הכי חשוב ומועיל שהגיע מאתיופיה הוא כמובן בני העדה האתיופית. עליית יהודי אתיופיה לישראל החלה בסוף שנות ה-70. בין השנים 1977–1984 עלו 8,000 יהודים מאתיופיה לארץ. בשנים שלאחר מכן עלתה רוב הקהילה לארץ במספר שלבים, בעיקר ב"מבצע משה" ו"מבצע שלמה".

הכי חשוב, אוכל:

המטבח האיתופי בנוי מתבשילים שלרוב מורכבים ממוצרי צריכה בסיסיים מאוד כמו שעורה (מה שמסביר את האהבה לבירה), בשר, עוף וירקות. מה לעשות, ככה זה כשאתה פשוט רעב ולא מבלבל את השכל יותר מידי. אז הנה כמה מהמאכלים המרכזיים והטעימים ממש יש לציין של העדה:

1. "אינג'רה": הנסיכה, המלכה וכמובן המאכל המוכר ביותר של העדה. אינג'רה היא מין לחם חמצמץ ולדעתי בערך מה שהיה יוצא אם פנקייק ולחוח היו עושים ילדים. מה שהכי מקסים באינג'רה היא העובדה שלפי המסורת האתיופית היא גם הלחם, הצלחת והסכו"ם של הארוחה. תראו לי עוד מאכל מסורתי שעושה את כל העבודה לבד.
2. "דאבו": לחם מיוחד לשבתות וחגים, אירועים, או סתם כשלאמא בא לפנק. הדאבו הוא מין חלה מתוקה כזאת שעושה חשק שכל יום יהיה שבת. באירועים הוא מוגש לפני האינג'רה כנישנוש ובסוף הארוחה כממתק עם דבש מעל. ואתם חשבתם שמופלטה זה משמין.
3. "אמיזה": "כריך מטוגן" מאכל דגנים מתקתק–חריף, עשוי משני חלקים הנראים כפיתה עבה וביניהם ממרח. שוב לחם, כמה מפתיע. אבל עדיין, להיט.

המלצה שלי:

אני יודע שהשמות קצת מוזרים ואולי אלו פשוט וריאציות שונות של לחם (התימנים לא המציאו את הגלגל מסתבר), אבל אל תשללו, תנסו. העדה הזאת מעניינת, עשירה מאוד ובעיקר טעימה. מניסיון.
שבו איתם על בירה, רק טוב יצא מזה. לחיים!

רוצים עוד עדות?

ספיישל עדות – גאורגים