בפרשת השבוע ויגש מספרת התורה על מפגש יוסף עם אחיו, ועל כך שהוא התוודע אליהם שהוא יוסף אחיהם, ועל רגע הגילוי מובא:
"ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו". ומפרש רש"י: "לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם".
ובמדרש מובא, "ולא יכול יוסף להתאפק", אמר רבי שמואל בר נחמני בצרה גדולה הביא יוסף נפשו באותה שעה שאלמלי הרגוהו אין כל בריה יכולה להצילו ואין כל בריה תובעו, ולמה אמר הוציאו כל איש מעלי, אמר, מוטב שאהרג ולא אלבין פניהם ברבים".
כתב הגאון רבי לייב חסמן זצ"ל: צא וחשוב, יוסף הצדיק לפני שהתגלה לאחיו, כל תקות חייו היתה שאביו עוד יספיק לראותו, ואילו כעת הוא עומד בפני חשש סביר שאחד מאחיו יכול לבעוט בו ולהורגו, בכל זאת החליט בנפשו והסכים בלבו לאמר מוטב לי לאבד הכל ברגע זה, לגרום כי ירצחוני ממש, ושוב לא תהיה להם תקומה, נוח לי לקצץ פתיל חיי ברגע המאושר והמכריע – שלו ושל אביו, הכל כדאי! כל החשבונות בטלים ומבוטלים, כל החששות מתנדפים ומתאדים, כל הספיקות פורחים ונגוזים, וכל כך למה – שלא אבייש את אחי בפני המצרים!!
במסכת אבות אמרו בשם רבי אלעזר המודעי "והמלבין פני חברו ברבים אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא!
כתב ה"חפץ חיים" (חובת השמירה פי"ד): גם צריך להיזהר מאוד בדבוריו שלא יבוא להלבנת פנים, וידוע גודל העוון של הלבנת פנים שהוא אפילו בינו לבין עצמו… ובפרט אם הלבין פניו ברבים, שעוונו גדול מאוד, כמו שאמרו במסכת ב"מ תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כל המלבין פני חברו ברבים כאלו שופך דמים וכו'.
ומכל זה יש להתבונן, עד כמה צריך להיזהר בדבורנו כשמדברים אל חברנו, שלא נבוא להלבנת פנים שהוא לא תעשה מן התורה, ומצוי מאוד בחבורת אנשים שעוסקים בדברי שיחה, שאומר אחד על חברו דבר דרך שחוק, ופניו מתלבנים, ובדיבור קל אפשר שמאבד עולמו.
והחכם עיניו בראשו לשמור אז מוצא שפתו, וכשיעלה על לבבו להוציא איזה דבר שחוק שאפשר שחברו יתבייש, ישים רסן על שפתיו, ובכגון זה נאמר "ושמת סכין בלעך" וגו'.
נשמור על פינו כראוי ועל כבודו של חברנו ובזכות זה נזכה לחיות תמיד באחווה ורעות בשמחה ובאהבה. אמן.
שבת שלום ומבורך.
שניר אלמליח.
כניסת השבת: 16:20
יציאת השבת: 17:21
