אז מצאתי את עצמי איכשהו במוצאי שבת חמים מדיי לחודש נובמבר מגיעה אל אולם "הקריה" של מקיף ז' הנחשב מעוז גברי יחסית,
מוותרת בכוונה תחילה על בילוי משותף עם בן הזוג הסטודנט, כדי לנסות להגיע למסקנה – למה בעצם כדאי לנו הנשים לבוא יותר למשחקי כדורסל, ולוותר על מנעמי חיים אחרים שיכולנו לעשות בנתיים, כמו נשנוש במבה-ביסלי מול העונה השלישית של נרקוס? או אפילו סתם חתונה ממבט ראשון?
חמושה בתהיות, הגעתי כמיטב הרגלי תלושה מן המציאות בג'קט אדום בוהק למשחק של מכבי נגד מכבי.
אחרי שקניתי כוס זירו במחיר השערורייתי של עשרה שקלים, שאלתי את המוכרים במקום למה לדעתם כדאי לנשים לבוא למשחקי כדורסל, ואחרי כמה "אין לי מושג" ו"עזבי אותי באמא שלך לא מעניין אותי הדברים האלה",
עונה לי אחד מהם "כי זה מעניין ויש המון נשים שאוהבות כדורסל".
התיישבתי ותוך כדי המשחק שיננתי לעצמי- "צהוב זה אשדוד, כחול תל אביב. צהוב אשדוד, כחול… תל אביב? רגע… כחול אשדוד? צהוב… מה הולך כאן? ובאר טוביה? מה הקשר??"
המון שאלות והרבה מידע חדש.
כמה דברים שלמדתי במהלך המשחק: זמן המשחק הוא 40 דקות, למרות שבדרך כלל זה מתארך לשעה וחצי- שעתיים בגלל העצירות.
יש מושג כזה שנקרא "ריבאונד" שאומר משהו אחר לגמריי ממה שחשבתי, ויש "פסק זמן" שקורה כשהמאמן עושה הפסקה מיוזמתו במהלך המשחק, ואוסף את שחקניו לשיחה.
נבן ספאחיה (הצטרכתי עזרה באיות, מודה) בתדרוך קבוצתי
אני נכנסת לשירותים ונתקלת באישה שוטפת ידיים. אני מחליטה שזה המקום המושלם ליפול עליה בשאלות.
"היי! את אוהדת אחת מהקבוצות?" "לא אני לא מבינה בזה יותר מדיי… אני כאן עם החבר שלי" היא עונה לי בכנות.
"נהנית?" אני שואלת אותה, "כן, זה נחמד" היא עונה בחיוך נבוך.
אחד מרגעי השיא של המשחק. נראה לי
הובא לידיעתי במהלך המחצית הראשונה (לא שיש לי מושג מתי היא נגמרת) שיש למעודדי מכבי אשדוד שיר שהולך "שימי רק כדור בסל", רק שלא ממש יצא לי לשמוע אותו בלייב כי זה עדיין לא קרה.
אוהדי אשדוד מדוכדכים
עם כמה שאני מחשיבה את עצמי ליברלית ומודרנית, אני מודה שבאתי עם דעה קדומה. סריקה מקיפה של האולם והיציעים מגלה להפתעתי הרבה יותר נשים משציפיתי.
הן שרות, רוקדות וקופצות עם שאר האוהדים השרופים. אני ניגשת לאחת מהן ושואלת את השאלה. "אה, אני פה בגלל הבן שלי. הוא משחק בקבוצת הנוער של אשדוד" היא עונה, ואני מעט מאוכזבת.
"איך קוראים להפסקה הזו בין המחציות?" אני שואלת חבר, תוך צפייה בקבוצת הילדים של מכבי אשדוד נכנסים לשחק ברחבה.
"קוראים לזה מחצית."
"אבל הרגע הייתה מחצית! ראשונה!"
"כן, אז זו ההפסקה" הוא עונה לי, מרוכז במשחק.
"אין מצב שקוראים לזה הפסקה בין מחציות! זה הולך מחצית ראשונה, מחצית ומחצית שניה?" אני מתחילה לאבד את זה.
"לא, עכשיו זה מחצית."
"אז איך קראו לפרק הזמן שהיה לפני המחצית?!" אני כבר מזיעה מעצבים.
"זה הולך מחצית ראשונה-מחצית-מחצית שניה" הוא עונה לבסוף, ואני מסננת שזה דפוק ובראש עדיין לא לגמריי הבנתי.
מעודדות בזמן ה…מחצית? וספאחיה בתדרוך נוסף
מאוכזבת מעט שלא יצא לי לפגוש את המעריצות השרופות של הקבוצות, וכל מי שפגשתי הייתה שם "בגלל/בשביל מישהו",
שאלתי את עצמי בפעם האלף, למה כדאי לנשים (ואנשים באופן כללי) לבוא יותר למשחקי כדורסל? אז הבנתי, שבתור אדם שלא מבין בכדורסל יותר מדיי (אם בכלל), חוויתי ערב כיפי ומצחיק, שלא לדבר על האנרגיות הסוחפות של משחק.
תרבות הספורט בארץ לא רחבה מדיי כמו בארצות אחרות, אבל גם לאהוד ולעודד קבוצה זה חשוב ומרגש, ואם בא לכם לעשות לעצמכם טובה צאו להרחיב אופקים ולחוות דברים חדשים 🙂
ואם כל זה לא עזר, אז השחקנים חתיכים.
Pingback: הצילו! אני מפחדת לנהוג / לירן חג׳ג׳ – טור אישי