בזמן האחרון אני חושבת הרבה על כמות הפסולת הרבה שנצברה עם השנים ומתעצמת על פני כדור הארץ.
הרי הפסולת הזו לא תעלם לשום מקום וגם אם נתחיל למחזר את כל הבקבוקים, השקיות, הטיטולים וכל מכשירי טלפון ומדיה הישנים וחסרי השימוש, כמות הזבל והפסולת בעולם רק תמשיך לגדול ולהתעצם
אני לא באה לקרוא לכם למחזר ולשמור על סביבה ירוקה יותר, כמובן שזה חשוב מאוד אך, זו לא המטרה של הכתבה הזו.
תנו לי רק לתת לכם זווית ראיה שונה על המצב, שאולי בתקווה ,ישנה לכם את קו מחשבה.
בבית הספר שלי, יש מגוון גדול מאוד של מגמות מאומנות ותאטרון עד לתעשייה וניהול פיזיקה וביוטכנולוגיה. בבית הספר שלי ובעוד בתי ספר רבים באשדוד ובארץ אין מגמות העוסקות במקצועות תעסוקתיים.
בעולם שלנו היום, העתיד שכל אחד רוצה לעצמו הוא עתיד בטוח, כלומר
מקום תעסוקה טוב, פרנסה טובה ובטח גם בית ומשפחה. הדרך שבה אנחנו מתחילים לבנות את העתיד שלנו, מתחילה כמובן בבית הספר, המחשבה מתחילה להתעצב ורעיונות חדשים עולים לראש. אך אני כמעט בטוחה שלאף אחד מחבריי לא עולה המחשבה לעבוד בעתיד כסנדלר, נגר או תופר.
מקצועות אלו בעבר הלא כל כך רחוק היו דיי נפוצים, אני דיי בטוחה שלכל אחד יש סבתא שיודעת לסרוג, אבל אני לא בטוחה כשלדור שלנו שיהיו לנו נכדים, אנחנו נדע לסרוג או לתפור, אולי מעטים ידעו להעביר הידע הזה לדורות הבאים.
כשנקרעת נעל או כששולחן נשבר רובנו לא הולכים לנגר או לסנדל לתקן אלא הכי קל לזרוק אותם בפח הזבל הקרוב ולקנות חדש.
כל פריט חדש בסופו של דבר הופך לישן ומקומו הסופי לא אחר מפח הזבל.
אני כבר מתארת לעצמי מה המחשבה שרצה לכם בראש: "היא רוצה שנתחיל ללכת בסנדלים ?"
ללכת בסנדלרים זו באמת מחשבה יפה אך לא לשם כך התכנסנו.
אם מערכת החינוך תכניס לתוך מערכת השעות שעתיים או אפילו שעה של שיעור תיקון ומחזור שיעור שבאמת מלמד דברים שישפרו את איכות החיים כמו איך לתקן רוכסן שהתקלקל או נשבר, לסדר סוליה שנקרעה או לתקן שולחן שנשבר, תוחלת החיים של כל הפריטים שאנחנו רוכשים תעלה ,שיעור הפסולת ירד וכמות הזבל שאנחנו זורקים תפחת.
אנשים יחשבו שזו אולי מחשבה מיושנת ושהעולם מתקדם ואין מקום לשיעורים כאלו ועל כל נעל שנקרעה או שולחן שנשבר שנתקן, לא ישנה שום דבר לכדור הארץ. אך יש לי חדשות בשבילכם, העולם מתקדם זה נכון, אבל הוא לא יוכל להמשיך להתקדם, הוא ייעצר במקום , ולא יהיה לאן להמשיך, נשתול עצים, נכרות אותם, נייצר שולחן ואז נזרוק? בסופו של דבר יהיו בעולם יותר שולחנות מעצים וכך זה עם כל משאב טבע אחר בעולם, בסוף הוא יגמר.
אז נחשוב רגע אחד ונבין שכל דבר בר תיקון אבל לא כל דבר בר תחליף.
שיעור ביוטכנולוגיה יכול לחכות לאוניברסיטה, שיעור מיחזור הוא שיעור לחיים. אם אפילו ילד, תלמיד בודד, יתחיל ליישם ויבין שחבל לזרוק, אותו ילד התחיל תהליך הוא ישתף את חבריו ויחנך כך את ילדיו ואולי כך העתיד יהיה יותר ורוד מאפור תעשייתי ומלוכלך.
