הפחד מפני ״הסבב הבא״ לא באמת עזב אותנו, תושבי אשדוד והדרום. השיגרה כמו השיגרה מצליחה פשוט להרחיק את הדאגה לחדר אחר בבית. הטבע האנושי משתדל להתאים את עצמו לנוחות היומיומית. אתמול בערב (שישי) ישב העם היושב מדרום וראה ״ארץ נהדרת״ או עשה כל דבר משפחתי אחר כשעל המסך, בצידו הימני העליון החלו לעלות שקופיות המודיעות על איזורי נפילות. בסמארטפונים קפצו התראות ובשנייה אחת הפלאשבק הפוסט טראומתי השתלט על כולנו.

האזעקות אמנם נעצרו הפעם בשדרות, אנחנו לצערנו באשדוד יודעים שהטווח פחות משנה עבורם, יודעים שאין לנו כלום לעשות חוץ מלחכות, להתפלל שמדובר באירוע חריג ושלא מתכננים לנו סבב נוסף.

חלק לא קטן מההורים כבר הכין את חלון הממ״ד, על כל מקרה שלא יבוא, צה״ל כהרגלו תקף יעדים אסטרטגיים ברצועת עזה, טייסנו שבו בשלום לבסיסם ועולם כמנהגו נוהג, עד הפעם הבאה.

לנו נמאס מלחפש אשמים, האם לבקש שלא ירו עליך טילים באמצע החיים זו בקשה מוגזמת? כנראה שכן, המציאות החדשה מכתיבה לנו תכתיבים בטחוניים הזויים שבכל מקום אחר בעולם נראים כתסריט בדיוני… גיבור היום עוצר מחבל עם גיטרה, אזרח מוציא סכין מגופו ודוקר איתה את אותו אחד שדקר אותו, ומחבל שרץ קילומטרים על כביש בטיילת ודוקר את כל מי ששכח חלון פתוח. זה לפני שנזכיר את הנערים בני ה-13 שדוקרים את בני גילם.

אשדוד אמנם לא כיכבה בסטטיסטיקת הדקירות אך אין זו תעודת ביטוח לכלום, כפי שכבר אמרנו, אנחנו בהמתנה, לא אנחנו קובעים את החוקים אנחנו הברווזים, מישהו אחר לוחץ על ההדק ורק שהוא מחליט.

שיהיה רק שקט.