קצת מוזר לכתוב כתבה שאמורה לבשר על פתיחות וחופש, על ליברליזם וקבלת האחר, על איך שאשדוד מקבלת את כלל תושביה כשווים ועל איך שעיר שאוכלוסייתה מונה 25% תושבים חרדים וכמות דומה של קהל מסורתי/דתי בכלל מאפשרת למצעד כזה להתקיים ברחובותיה. אז זהו, שלא כל הנוצץ זהב.
נתחיל באבטחה. להיות עם חופשי בארצנו ולקבל אוכלוסיה שונה ככל שתהיה הן מבחינת העדפות מיניות והן מבחינת צבע העור לא אמורה להיות תחת אבטחה של מאות מחסומים וכמות לא רחוקה מזו של מאבטחים גלויים כסמויים.
להיות עם חופשי בארצנו זה לסייע בתקציבים ולבוא לברך את ברכת העיר, אלה לפחות שנבחרו על ידי התושבים, העיר אשדוד והנהלת העיר בסך הכל לא התנגדו למצעד אך לא לקחו שום חלק פעיל. מה שלא קורה במימונה, ביום יהדות גאורגיה, בסעודת יתרו ובשאר טקסים ואירועים סקטוריאליים ״כשרים״ אחרים. כאן פשוט איפשרו לקיים, אבל רחוק מהעין רחוק מהלב, ורצוי שיה בשישי שכולם בחופש.
להיות עם חופשי בארצנו זה להיכנס למתחם פתוח לכולם, לא עם צמיד ייחודי ותחקיר שב״כ לפני הכניסה. אבל קהילת הלהט״ב סוגרת עיניים ומסתפקת במועט, כולם מחוייכים וכולם שמחים, כולם מבינים שהם בדרך למשהו וכולם מבינים שכל שנה ש״מאפשרים״ להם לצעוד ולהיפגש בפומבי זו חגיגה. ולחגוג הם יודעים/ות, עם כל הצבע והמוסיקה השמחה האמנים האורחים וכל מי שבא לעשות סיבוב פוליטי, הם רגילים/ות. זה חלק מהמשחק.
מבלי להזכיר את המחאה השקטה בצד השני עם שלטים כדוגמת ״משפחה = המשכיות״ ו- ״אין גאווה בהרס משפחה״ ועוד שלטים הומופביים כל מה שקרה בשישי באשדוד רצוי שיישאר באשדוד, היה פה הכל חוץ מגאווה, חופש, קבלת האחר או כל משהו שדומה לזה. נחכה לשנה הבאה.
לקריאת טורים נוספים עשו לייק לדף הפייסבוק: כשעולים הטורים – דוד קקון
צילומים: פבל, באדיבות ״כאן דרום״
