בנימה אישית: אתמול, בפעם הראשונה ניגשתי לראש העיר והרדשתי צורך לחבק אותו, משהו בתמהיל הנאום בעט לי בחזה והרגשתי שכל מה שצריך להאמר נאמר. אולי זה היה בגלל ההתרגשות הכללית מהמיזם המרגש הזה, ידעתי עליו, ראיתי הדמיות, מכיר את ועדת ההיגוי אבל להגיע אתמול היה משהו אחר, אפילו מלמעלה כוון מזג האוויר לבריזה עדינה, שאיש לא יזיע, ואישה לא תקפא. 0 טעויות, אפס פוליטיקה, אפס גינונים. קואליציה, אופוזיציה… כולם יחד, קשובים, נרגשים, מכבדים. זה גודל האירוע, מעל כולנו, גדול עלינו.

נאום ראש העיר

משפחות יקרות, השנה החולפת הינה הקשה בתולדות מדינת ישראל.
לבטח, הינה גם, הקשה ביותר עבורכם. שנה של שכול בכי וכאב. אישי ולאומי. עם חרדה, מפני ההווה הבלתי צפוי ודאגה, מפני העתיד, הלוט בערפל. מהולים בכאב האובדן האישי, המשפחתי. הקשה מנשוא. האובדן הנורא, של יקירכם – יקירנו: האב, האם, הבן, הבת, האח או האחות.
הפרידה הפתאומית: מידיד הנפש, מהשכנה, מהקרוב או המכר: שנפלו בקרב, נחטפו, נטבחו, נשרפו, ונרצחו בידי בני עוולה.

אני זוכר את הימים הקשים ההם. את ההמתנה המתוחה. את ההלם והתקווה שנגוזה. שהיא או הוא בחיים. אני זוכר, את הקדרות והעצב האינסופי. שירדו עליכם ועל העיר, עת הגיעה הבשורה המרה. בימים המרים והנמהרים ההם, גם נחשפנו לפניהם הטובות והמאירות, של הבנות והבנים. לאישיות, ולסיפורים האישיים שלהם. לסיפורי המאבק והנחישות, מול בני עוולה חסרי צלם אנוש, שקמו עליהם.

אסון השבעה באוקטובר, הוא אירוע של העם היהודי, אך גם של האנושות כולה.

נחשפנו, למסירות. להקרבה. לעוז הרוח והתושייה, בשדה הקרב. מאותו היום, דמותם חקוקה בליבנו. מאז ולעד.
והיום, אנו זוכרים את כולם. אנו זוכרים את 48 בניה ובנותיה של עירנו אשדוד, שנלקחו מכם, בני משפחותיהם, ונלקחו מאיתנו, השותפים ליגון ולכאב שלכם.
והיום, במלאת שנה, לאסון השבעה באוקטובר, אנו מנציחים את זכרם. חוקקים את שמותיהם הקדושים, ואת דמות פניהם, בליבה של העיר אשדוד. במעמד, כבוד נשיא המדינה, מר יצחק הרצוג.
אנו עם זוכר. העם היהודי מצווה לזכור, ולא לשכוח. אסון השבעה באוקטובר, הוא אירוע של העם היהודי, אך גם של האנושות כולה. הוא האסון הגדול ביותר שקרה לנו, מאז השואה, ואחד האירועים השפלים, האכזריים והרעים, שקרו לאחרונה לאנושות.

צילום: דוד קקון

אנו רואים את זכרם של אחינו ואחיותינו. – במרכז הווייתנו. ולא בצידה. כאן, בפסגת פארק אשדוד-ים.

לכן, חובה עלינו לספר את הסיפור האמיתי. לעצמנו, לחברה הישראלית, ולעולם. דרך סיפורם האישי, של כל אחת ואחד, מבניה ובנותיה של העיר. הנופלים והנרצחים. אנו מבקשים לקחת חלק, במלחמה על הזיכרון. אך מעל הכל, אנו מבקשים, לכבד את זכרם של יקירכם, יקירנו.
כאן, בעיר בה נולדו, גדלו, והתחנכו, חלמו, יצרו ובנו. קבענו את מיקום האתר, בטבורה של העיר אשדוד. לא בפאתיה או בשיפוליה. כי כך, אנו רואים את זכרם של אחינו ואחיותינו. – במרכז הווייתנו. ולא בצידה. כאן, בפסגת פארק אשדוד-ים. במקום, בו ילדים וילדות משחקים, צעירות וצעירים אוהבים, זקנים וזקנות מטיילים ונחים.
כשרוח נעימה מלטפת את הפנים, והעיניים צופות אל הים התכול, ואל האופק הרחוק. מקום בו הנפש מוצאת לה מרגוע. מקום של תקווה. וכשמו של האתר, כן הוא: מקום בלב. כאן בחרנו לכבד את זכרם של הבנות והבנים שאינם עוד.

לזכרו של כל חלל או נרצח, נטענו עץ. ולזוג נרצחים עץ משותף. סביב כל עץ, קבענו ספסל. ולידו הצבנו עמוד. עם שמם הקדוש, ודמות פניהם, חרוטים בראשו. צירפנו ברקוד לסריקה, המפנה אל סיפורם המורחב, של הנופל או הנרצח. אל סיפורם האישי, כפי שנרקם, במלל ובקול, יחד עם בני משפחתם.
אנו מבקשים להכיר ולזכור, את מסכת חייהם. את החיים העשירים והיפים שהיו להם לפני. ולא רק את שעתם האחרונה.

צילום: דוד קקון

שילוב בין הנצחה פרטית, ובין הנצחה ציבורית. זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי.

זכרם של כל אחת ואחד מחללינו, אומנם מונצח בעץ נפרד, אך העצים לא יעמדו לבדם. הם יוצרים יחדיו, חורשה מלאת הוד, של נופלי ונספי אשדוד, מאז אסון השבעה באוקטובר. שילוב בין הנצחה פרטית, ובין הנצחה ציבורית. זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי.
בשנה האחרונה, האיומה והנוראה בתולדות המדינה, האישי והלאומי, הפרטי והקולקטיבי, שזורים ללא הפרד. מי שיעבור בין העצים, ויתבונן בשמות, יבחין גם, שהם מייצגים את כולנו. את כל העדות, התרבויות, הרקעים, אורחות החיים והמעמדות. את הפסיפס הישראלי המרהיב.
פסיפס עשיר וצבעוני. שהוא גם מאפיין מובהק וידוע, של העיר אשדוד. פסיפס שאינו אחיד. אך מאוחד. מאוחד באבל ובכאב. מאוחד בזיכרון ובהנצחה. אך מעל הכל, מאוחד בתשוקה לחיים. לחיים של יצירה, של פיתוח ושגשוג. חיים של שלום וביטחון. חיים של אמונה בנצח ישראל.

ובהקשר הזה, של האחדות, כבוד נשיא המדינה, וקהל נכבד, אבקש לומר מספר מילים. רבות נכתב ונאמר, בשנים האחרונות, וביתר שאת בשנה האחרונה, על ערך האחדות. ערך האחדות, כערך קיומי, עבור העם היהודי ומדינת ישראל. בעקבות אסון השבעה באוקטובר נחשפנו לערכה הסגולי, של תופעת האחדות בעם שלנו. שיודעת להפציע, במיוחד בעת משבר. ערבות הדדית, וסולידאריות אזרחית. מסירות והקרבה, ואחוות לוחמים, בשדה הקרב. והתגייסות עצומה, של כל שכבות הציבור, למאמץ המלחמתי.

צילום: לירון מולדובן

אנו ממשיכים להיחשף, תוך כדי המלחמה, גם לעומק התהום הפעורה בינינו.

אך למרבה הצער והאכזבה, נחשפנו בשנים האחרונות, ואנו ממשיכים להיחשף, תוך כדי המלחמה, גם לעומק התהום הפעורה בינינו. באידיאולוגיה הפוליטית, החברתית, והדתית. של הקבוצות השונות בחברה הישראלית. בהיעדר הכלה וסובלנות ביניהן. המחלוקות בינינו אינסופיות. הקונפליקטים הפנימיים רבים. אין נושא, שאנו מחמיצים את ההזדמנות, להיות חלוקים בו.

כאשר ברקע המלחמה, גם נוסף וניצב לו, עימות קשה בחברה הישראלית, בנושא החטופים. בין המבקשים להשיב את החטופים, בכל מחיר נדרש. ובין, מי שרואים בביטחון הלאומי ובהשבת החטופים, ערכים שווים. כאשר עדיין, לא נמצאה הנוסחה שתענה על שניהם. הסעיף החשוב ביותר, בחוזה בין המדינה לבין אזרחיה, הוא הגנה על חייהם. בכול מקום ובכל זמן.

אך עובדתית, כשלנו בכך. המשפחות היושבות עימנו כאן היום, ואתר ההנצחה לזכר הנופלים והנרצחים, הן עדות חיה ודוממת, לכישלון הזה. המאבק העיקש, של רבבות, למען החזרת החטופים, אינו רק משאלת לב. הוא מאבק לריפוי הכישלון הנורא הזה. הוא מאבק, על דמותה וזהותה המוסרית, של מדינת ישראל, ביום שאחרי. בתהליך השיקום והריפוי של החברה הישראלית. הריפוי של כל מה שנסדק ונפרם, בשבעה באוקטובר.

צילום: לירון מולדובן

אנו יודעים, שהפתרונות לשסע, ומחלוקות היסוד, בתוך החברה הישראלית, מורכבים מאוד.

אנו יודעים, שהפתרונות לשסע, ומחלוקות היסוד, בתוך החברה הישראלית, מורכבים מאוד. עד כדי בלתי אפשריים. מחכים לנו מאבקים פנימיים קשים, על זהותה ופניה של המדינה.
אך מנגד, כישלון בהשבת החטופים, החיים והחללים, בעת הזו, של משבר לאומי ביטחוני וחברתי קשה, עלול להתברר חלילה, כקונפליקט אחד, יותר מדי. ככישלון חמור מדי. הוא עלול להתברר, כאיום קשה ומסוכן, לחוסן הלאומי שלנו, השברירי ממילא, בעת הזו. ואסור לנו להיכשל במבחן הזה.

המלחמה תסתיים. כל המלחמות, אף הנוראות ביותר, מסתיימות. נכריע את ארגוני הטרור והחמאס, נשיב את אחינו העקורים בצפון ובדרום לבתיהם. במאבק הצבאי ידנו על העליונה. חד משמעית. צברנו די והותר תמונות ניצחון, הידועות לכולנו, ואין צורך לפרטן
השאלה היא האם גם במאבק הפנימי הערכי המוסרי החברתי, תהיה ידנו על העליונה? אם חלילה, החטופים לא ישובו הביתה, הניצחון לא יהיה מלא. והריפוי הפנימי יהיה קשה שבעתיים. פצע בנפש העם, שספק אם יגליד, אי פעם. אות קלון לאומי, על המדינה ועל החברה בישראל. פדיון שבויים הינו ערך יסוד, יצוק מפלדה, ביהדות, ובאתוס של מדינת ישראל.

אלה זמנים היסטוריים, וזו שעת מבחן לאומית, לעמידה בערך פדיון השבויים. בעבר, עמדנו בכך, בגאון ובגאווה. המדינה שילמה מחירים כבדים למען פדיון שבויים.