גל ענק של סרטים וסדרות מבוססי סיפור אמיתי שוטף אותנו בזמן האחרון. והסרט "נוכלות בלי חשבון" הוא לא בדיוק צונמי, אלא יותר גל שהתנפץ בשובר גלים.
סרט דרמת-פשע מבוסס על סיפור אמיתי העולה מכתבת תחקיר, המספר אודות חשפניות שמאסו בעולם החשפנות לאחר המשבר הכלכלי ב2008. הן החלו לסמם גברים עשירים במטרה לחייב את כרטיס האשראי שלהם ברגע של כמעט חוסר הכרה.
הסרט שם במרכזו את דורותי. בכדי לטפל ולפרנס את הסבתא שלה, דורותי פוצחת בקריירה בתור חשפנית בעלת שם הבמה דסטני. דסטני מבינה כי היא לא שולטת בטכניקת החשפנות ומתחברת לרמונה וגה, חשפנית מנוסה בתחום, שמלמדת אותה את רזי המקצוע.
דסטני עוזבת את התחום לאחר שילדה בת. וחוזרת לתחום כשלא מצליחה לפרנס אותה בעבודות "רגילות", לאחר המשבר הכלכלי הגדול. המשבר משנה את חוקי המשחק בעולם החשפנות. בעקבותיו הברוקרים והמנהלים בכירים מוול סטריט כבר לא פוקדים את מועדוני החשפנות.
דסטני ורמונה מתחברות שוב, בתופסת של עוד כמה וכמה חשפניות, שמחליטות לקחת את העיניים לידיים. הן מסממות ומשכרות את אותם גברים. הן מביאות אותם אל המועדון וכשהם על סף עילפון, הן לוקחות להם את האשראי ו"חוגגות עליו" מה שנקרא. לבסוף רצה הגורל והן נתפסו. כל הסרט מועבר בראיון שדסטני נותנת לכתבת שעושה כתבה על הסיפור שלהן. כמו בסיפור האמיתי.
אם כך, אנחנו צריכים להיות עדים לסרט נוטף פמיניזם. לא עוד חשפניות כנועות, אלא כאלה ששולטות בעניינים. הסרט אמור להיות פמיניסטי ובעד העצמת נשית. זאת גם בשל העובדה כי יוצרת ובמאית הסרט הינה אישה, לורן סקאפרייה. וגם בשל היותו של הסרט בעל קאסט רחב של נשים. כוכבת הסרט הינה קונסטנס וו ("עשיר בהפתעה") ובתפקיד משנה שלגמרי גנב את ההצגה, לא אחרת מג'ניפר לופז. הקאסט כלל אפילו שתי זמרות ראפ גדולות בתפקיד קטן בתור חשפניות. קארדי בי החשפנית דיימונד והחשפנית השמנה ליז הלא היא הזמרת ליזו. עצם היותה של ליזו כנכללת ברשימת החשפניות הינה העצמה נשית טהורה.
בנוסף לכל זה, העולם הדיכוטומי-מגדרי של הסרט היה אמור להעצים את הפמיניזם שהסרט רצה להציג. נשים טובות-גברים רעים, נשים אקטיביות-גברים פסיביים. הכי מופשט ולא משתמע לשתי פנים.
קיימים המון סרטים מאותו הז'אנר דוגמת "האשליה", סרטי "אושן", "21" ו"בית הנייר". הסרטים האלה מעלים בך את הרצון להריע ולעודד את חבורת הפושעים על המהלך המרשים והמתוחכם שעשו כדי לדפוק את המערכת.
בתור אישה שהלכה לראות את הסרט בקולנוע, היו לי צפיות גדולות. רציתי דווקא בסרט הזה יותר מכולם, לקום מכיסא הקולנוע ולהתחיל למחוא כפיים לחבורת הנשים שמנצחת את השיטה. אבל זה ממש לא מה שעלה בי.
ישבתי שם ולא ראיתי העצמה נשית כלל, אלא רוע ותאוות בצע לעוד ולעוד. ראיתי חבורה של נשים שמסממות גברים במטרה לגנוב מהם כסף, בלי לדעת מיהו הגבר העומד מולן ומהו סיפור הרקע שלו. ראיתי חבורה של נשים ממורמרות שכל אושרן נובע מנעלים חדשות של איזה מותג יוקרה כזה או אחר. זאת אומרת רוב הגברים שהוצגו בסרט הם חלאות לא קטנים, אבל הנשים הן לא פחות חלאות מהם.
גם עיצוב דמותה של דנסטני במצבה כמרואיינת מוריד מאוד מהעצמה הנשית ומשיג בדיוק את המטרה ההפוכה. היא מוצגת שם כאישה פגועה שרוצה "להחזיר" לרמונה. ילדה קטנה שרבה על אגו. להבדיל ממנה, רמונה מציגה העצמה ואחווה נשית אמיתית.
השוטים בסרט מהממים. קטעי הריקוד סוחפים עד שבא לך לפרוץ בטוורקינג באולם הקולנוע. בקטע בו דסטני מפסיקה את המשך הריאיון אנחנו מקבלים שקט רועם. השקט נמשך עד שהמראיינת יוצאת מהבית של דסטני. משתמשים בטכניקה כזו בדרך כלל שרוצים להראות כמה שהדמות בשוק או מנותקת ממה שקורה סביבה, כמו אחרי קיבלה בשורה נוראית. אבל זה לא המצב. המראיינת ביקשה ממנה לדבר על רמונה. היא לא הסכימה ועצרה את הקלטת הריאיון. לכן השימוש בטכניקה הזו הרגיש לי מיותר.
בנוסף הייתה סצנה בה הביאו את הזמר אשר למועדון. רגע של אחווה אמיתית בין כל החשפניות שרקדו לכבודו ביחד על הבמה והרוויח ים של כסף. וזהו. אשר הראה את הפרצוף שלו ונעלם. קטע שהיה בדיעבד נורא מיותר ולא תורם להתקדמות העלילה של הסרט.
אז נסכם. למרות שההתחלה של הסרט הייתה די קשה לצפייה, הסרט מצליח להצחיק פה ושם, ובטוח מצליח לעורר קינאה בגלל כל מסעות השופניג המטורפים של הבנות. הסרט מציג לנו את השילוב האולטימטיבי בין אלימות למיניות. אנחנו רואים את המשבר הכלכלי הגדול מעיינים של פלח בחברה שעד עכשיו לא ממש חשבנו עליו כנפגע או בכלל. למרות הרצון לצייר העצמה נשית לדעתי הסרט חוטא בכך ומציג לנו חבורת נשים שפשוט רוצה להתעשר על חשבון כל גבר באשר הוא. ועוד על ידי הפתרון הכי קל בספר, שיכרון חושים ומחשוף עמוק.
?????
