צלצול אחרון כמנהלת, פרידה מהילדים האוהבים והאהובים והצוות המדהים שלי ב"קשת". קשה לי מאוד לתאר או להמליל את רגשותי ותחושותיי. כן רציתי לפרוש כן אני עדיין רוצה, אבל כן אוהבת את המקום הזה מאוד ואת כל מה שקשור לקשת. כן אוהבת את עבודת החינוך ומאמינה בה מאוד, כן קידמנו תהליכים, "קשת" ממש על המפה ותישאר על המפה ובענק!!! ראיינו אותי היום לרשת ב' ושאלו מה ההבדל בין עבודת ההוראה כיום והעבודה לפני 35 שנים שהתחלתי לעבוד.
ישנם מס' הבדלים מהותיים מאוד:
הראשון: מערכת החינוך עלתה מדרגה- כבר לא לוח וגיר, כבר לא מורה במרכז, כיום אנו עובדים ומותאמים למאה 21, תקשוב מפותח , מקרנים, מצגות, ש"ב דרך המחשב, ש"ב במנבסנט ולא ביומן עבודה דרך אפליקציות ועוד…
השני: ההוראה בכתה כבר לא פרונטלית ברובה, אלא דיפרנציאלית תוך התאמת דרכי ההוראה לתלמיד (רוב הזמן, יש עוד עבודה לעשות) שיעורים לא רק בכיתת הלימוד, למידה חוץ כיתתית, למידת עמיתים ועוד…
השלישי: ההורים – כן ההורים- אנו חיים בעידן שההורים חושבים שתפקידם לגונן, להגן, למנוע תסכולים, להתערב, להביע דיעה בכל סוגייה, לקבל מענה כאן ועכשיו בוואטאפ גם אם זה אמצע שיעור או להבדיל שעות מאוחרות לתוך הלילה, לכתוב מכתבי תלונה ולא למנהלת בלבד כי תשובתה כבר אינה מספקת אלא לשר החינוך כי כמובן התשובות מצויות בידיו, להתערב היכן שהם אינם מבינים את הרציונאל והפדגוגיה, שלא תבינו לא נכון, להורים ב"קשת" יש אמון מלא מלא בי ובצוות אך זו תרבות ארצית, לא יודעת אם עולמית..
קשה ומתיש קשה להתמקד בעבודה השוטפת כשכל היום עלינו להסביר ארוכות מדוע כך ולא אחרת, כשצריך להסביר מדוע יש לנהוג על פי כללי התקנון, זהו ספר החוקים שלנו , אתן דוגמאות שתבינו טוב יותר, תלמיד לא מכין ש"ב, האם כותבת למורה בשש בבוקר, כן בשש בבוקר ומבקשת ממנה להקליט את עצמה שהיא סולחת לתלמיד שלא הכין ש"ב על מנת שיגיע לכתה. ההורה לא מסוגל לשים גבול לתלמיד וכמובן אסור שהתלמיד יקבל עונש או יחווה תסכול…
ההתשה בלהסביר להורים את הרציונאל מאחורי כל החלטה מתישה מתישה מאוד!!!! גוזלת זמן רב מאוד. אמי ז"ל הייתה חוזרת מאספות הורים וכועסת עלי כשהמורה סיפרה לה שאני פטפטת (כן כבר אז הייתה די דומיננטית..) לא היה לי סיכוי לנסות ולהסביר לה את עמדתי, המשפט הקבוע היה :"המורה אמרה המורה צודקת" זהו הצד השני הקיצוני של התנהגות ההורים אך היא עדיפה על מה שקורה כיום. אז לא העזנו לעשות מה שהתלמידים מרשים לעצמם לעשות כיום תוך גיבוי מלא של ההורים שפשוט לא יודעים ולא מסוגלים לשים להם גבולות.
דוגמא נוספת: תלמיד מתפרע בכיתה ואלים מאוד תוך פגיעה בתלמיד אחר, האב נקרא להגיע לבית הספר, אני: שלום אבא של…. בוא בבקשה תשב אסביר לך מה קרה. האב: את ממש טועה, קודם כל אקשיב מה יש לבן שלי להגיד ואז אקשיב לך, לקח את בנו והלך הבייתה. מה המסר לתלמיד? מדוע שלא ימשיך בהתנהגות זו אם זו תגובת ההורה. ההורים כיום שוכחים שהתנהגות התלמיד היא השיקוף של ההתנהגות שלהם בבית וברחוב.
אסיים בנימה אופטימית. אני נולדתי להיות מורה ומחנכת וכנראה גם מנהיגה, בכל שנות עבודתי 35 במספר אהבתי את מה שעשית, הרגשתי שתרמתי ללא מעט תלמידים, הכלתי אהבתי הקשבתי ולימדתי, אהבתי מאוד את עבודתי כמנהלת שני בתי ספר ארזים וקשת, הנהגתי קידמתי והובלתי צוותים נהדרים של מורים ומורות תוך הכלת המורים, אכפתיות, אהבה ואני מאמינה שהצלחתי, לפחות מתגובות ההורים והתלמידים.
אקח פסק זמן, ביתי שני עזבה את הארץ למספר שנים ועברה לארה"ב דרך העבודה של בעלה, אני צריכה לעכל את כל השינויים הללו, להתרוקן על מנת להתמלא מחדש, אני מאמינה שזו לא האמירה האחרונה שלי בתחום החינוך אמשיך אפעל ואתרום בתחום זה מהיבטים אחרים. הורים יקרים- אם אתם קוראים פוסט ארוך זה יש לי בקשה קטנה אליכם, תנו לנו לעשות את העבודה בצורה מיטבית, סמכו עלינו בלי שאלות וביקורת, תנו דוגמא לילדים שלכם שאתם איתנו, בלי התלהמות ותלונות תאמינו לי שהילדים יצאו נשכרים.
אוהבת אתכם כולם- רינה גל
