תופעת הליצנים המפחידים כבשה את גל כותרות המדיה, בטלויזיחה, בעיתונות וכמובן ברשתות החברתיות. אני ממש לא מזלזל בטיפול ונקיטת האמצעים החמורים למיגור התופעה, אני רק מדבר על פרופורציות. או צביעות.
תופעת האופניים החשמליים בכל קנה מידה דחופה וחשובה פי לפחות מאה שלא אכנס לאלפים. אם ניקח את את תופעת הליצנים כולה, מתחילתה ועד להתפוגגות בימים האחרונים היא לא משתווה לאחר צהריים אחד בחדרי המיון, מרפאות מקומיות ופציעות שלא מדווחות אך כואבות ומסוכנות פי כמה וכמה.
הקלות הבלתי נסבלת של אכיפת החוק או נכון יותר לומר אי האכיפה גובלת בחלם. במחדל לאומי או כל מילה חמורה אחרת. המהירויות רק עולות, החנויות כבר בכל שכונה וגיל המשתמשים… יורד ויורד.
המשטרה עסוקה, מדי הלתפוס ליצנים ונהגים שלא מאותתים (לא שזה לא נחוץ) ומפספסים בעיה שהולכת ותופסת מימדים מטורפים.
הרופאים במחלקות המיון כבר הקימו מחאה, חיים הכט חשף בשידור חי את כל העבריינים שכל עונשם הסתכם באי קבלת מדליה.
היום, ישבתי במרפסת וראיתי תאונה בלייב, מהירות מטורפת, התנגשות חזיתית וצעקות מחרידות של כאב. אלה יכולים להיות הילדים של כולנו, מדובר ברולטה רוסית שחייבים, אבל חייבים לעצור לפני שייפלט הכדור.
