ארועי השבוע האחרון שאיימו על שגרת יומנו חידדו בפני את חשיבות ההתמדה וגרמו לי להעריכה אף יותר.

נכון עשרות פעמים שמענו(וגם כתבתי) על חשיבותה ועל כך שזו הדרך היחידה שלנו להתקדם ולהשתפר בכל תחום בו נעסוק.
אולם, אנחנו פוגשים את השגרה שדואגת לאתגר אותנו מסביב לשעון ולעיתים אף משבשת את האפשרות להתמיד או יתרה מכך, דורשת מאיתנו לעשות שינויים ולחשוב מחדש על סדר העדיפויות שלנו.

מודה שכל הארועים האלו החזירו אותי מעט אחורה לשנת 2014, כן כן "צוק איתן".
במהלך המבצע הייתי נותן מענה מידי לטנקים פגועים בשטחי כינוס עד למצב שהם יכולים לחזור להלחם.
רצה הגורל וחודש וקצת לפני תחילת המבצע הצבתי לעצמי יעד לרוץ בפעם הראשונה מעל 21.1 ק"מ ובעצם להשתתף במרוץ סובב עמק במקצה 33 ק"מ.

בתחילת המבצע הייתי עדיין ממש אופטימי, תכננתי ריצות בזמני מנוחה מהשטחי כינוס והשתדלתי להצמד לתוכנית אימון, אבל ככל שהימים עברו (52 ימים!) הבנתי שזה בלתי אפשרי והגוף חייב לנוח וכך היה. בחרתי להקשיב לגוף,
אמנם גנבתי פה ושם ריצות אבל לא באותה עצימות ולא באותה אינטנסיביות שנדרשתי ותכננתי.
באותה סיטואציה השגרה שלי השתנתה לחלוטין מכורח הנסיבות אבל זה לא אומר שויתרתי על היעד שהצבתי לעצמי.

המבצע הסתיים בסוף אוגוסט והמרוץ התקיים בסוף אוקטובר. חודשיים בהם הבנתי שחזרתי מעט אחורה אבל אני מוכן לתת מעצמי יותר כדי להגיע ליעד כמה שיותר כשיר.

ישבתי עם חבר על תוכנית לזמן שנותר, בשל חוסר בזמן זה דרש מחד עבודה קשה ומאידך, הקשבה לגוף יותר מהרגיל.

אני זוכר שהגעתי לזינוק, ההתרגשות הייתה מטורפת כי היו לי את כל הסיבות בעולם לוותר על זה אבל בחרתי שלא.

כל ההקרבה, השעות ורגעי הקושי התנקזו להם ל33 ק"מ מדהימים ובסופו של יום עמדתי ביעד שלי!

אז נכון שיש לנו לא מעט אתגרים כדי להתמיד בשגרה שלנו אבל האתגרים הללו מעצימים את תחושת הסיפוק שלנו!

אז מה איתכם, מצליחים לשמור על השגרה שלכם?