תתארו לכם ש-330 ימים אתם דואגים ודואגות, לא ישנים ובעיקר לא ישנות כי הבן או הבת, האבא או האמא, הדוד, האחיינית, סתם חבר, נמק במנהרה בעזה בגובה עשרות מטרים מתחת לאדמה.

תתארו לכם, שכל יום ויום אתם תולים שוב ושוב תקווה בעיסקה שתחזיר לכם אותו או אתה הביתה.

תתארו לכם כמה פעמים אפשר לדמיין את החיבוק ואת רגע הפגישה, את הריח, מה הם ילבשו, ומה יהיה המשפט הראשון, כמה פעמים אפשר להריץ את המחשבה ב-330 ימים, כל יום הוא 24 שעות שהם 1440 דקות שהם 86,400 שניות.

תתארו לכם שכבר 330 ימים אין לכם בית, חיים, שיגרה. לא ללכת לעבודה, לא ללכת לאירועים, לא להופעות ולא למסעדות, אפילו לא סרט.

תתארו לכם שכל יום הייתם מחפשים רק מישהו שמכיר מישהו שיכול אולי לעזור.

תתארו לכם את רכבת ההרים בזמן העיסקה הראשונה, איך כל טלפון שצלצל התפללתם לאלוהים, שיודיעו לכם שיקירכם חוזר… וזה לא קרה.

תתארו לכם איך הייתם מרגישים שקוראים לאימהות ולאחיות שלכם זונות כי הן מפריעות לכבוש את עזה ומייצרות לחץ מיותר.

תתארו לכם לא ללבוש חולצה חדשה כבר 330 ימים שאין בה כיתוב להחזיר אותם הביתה.

תתארו לכם, 330 ימים ללא רגע אחד של בירה על החוף, סתם בכייך שלכן/ם.

תתארו לכם 330 ימים בלי חימום ובלי מזגן, בחום הזה של תל אביב.

תתארו לכם שאחרי 329 ימים, ראש הממשלה שלכם מעדיף את ציר פילדלפי על היקרים לכם.

תתארו לכם שאחד מששת ההרוגים/ות היה הבן או הבת שלכם.

תנסו לרגע לקחת את התמונה ולהחליף את השמות והתמונות באנשים הכי יקרים לכם בעולם.

יש עוד 101 כאלה בעזה, אין לנו מושג כמה מהם נושמים, כי חיים הם בטוח לא. כמה יחזרו במבצעי חילוץ וכמה אולי עוד יצליחו לשרוד. כל שניה, כל דקה, כל שעה כל יום מישהו או מישהי יפסיקו גם לנשום. קחו רגע אוויר בשבילם ותנסו רגע לתאר.

תנחומיי למשפחות, תפילותיי לשובם של כל ה101 בחיים.