אני אוהב בדרך כלל קולנוע, אבל לראשונה הגעתי לסרט שהיכה בי מציאות שהייתי בטוח שהכרתי. ועדיין, זה היה קשה. מאוד. סרטו של שמעון אלקבץ, ארבעה בתים וגעגוע שיוקרן הערב, ערב תשעה באב בקשת 12 הוא הסיפור של משפחת אלקבץ, ה-7 באוקטובר של שמעון, ענת, נדב, גיא ונועה ובעיקר סיון, ובן זוגה נאור שלא הצליחו לשרוד את היום הנורא.

על הסרט שמעון עבד יחד עם בני המשפחה כמה ימים אחרי השבת השחורה, הוא מהר מאוד הבין את השליחות, כאיש שכותב מגיל 14 באופן מקצועי וכל חייו היה בצד העיתונאי של החיים, היה ברור מאוד שיש לו מה להגיד, לספר ולתעד.

 

 

שמעון לא לבד באירוע, אי אפשר לצאת למסע כזה לבד בלי בת זוג שרואה עין בעין את השליחות, ענת, אשתו של שמעון אולי אפילו החזיקה את המושכות, היא מהר מאוד החליטה שהבית של סיון יהפוך מהר למיצג, ל״תערוכה״ כזו שתהפוך להיות הסיפור של מתחם הדור הצעיר בכפר עזה. ומשם התחילו את מסע התיעוד.

הסרט מלווה את המשפחה ברגעי האימה, 4 בתים בקיבוץ קטן, שכל אחד נלחם על חייו במקביל, למרבה המזל, אם אפשר לקרוא לזה מזל 3 מתוכם הצליחו. אך הרביעי שלא שרד הותיר בור ענק בחיי המשפחה המגובשת והמופלאה הזאת.

הסרט הוא מסמך נדיר, שחוקר את המחדל, ואת התוצאות הישירות שלו, סרט שקורע את הלב אבל עדיין משאיר אותך מפוקס לכל אורכו, ולא צריך להכיר את הדמויות באופן אישי כדי להתחבר, להזדהות, לבכות ולצאת נסער מגודל הפספוס, מגודל המחדל וההפקרה.

0

״לעולם לא עוד״, השיר שכתב שמעון לסיון. לחן וביצוע להקת אבטיפוס.

0

לא ככה היתה צריכה סיון לסיים את חייה, ולא רק היא, נאור בן זוגה ועוד 1500 אבדות, עולמות, משפחות שחייהם השתנו והתמלאו עצב נורא וחוסר בלתי ניתן לעיכול. אפשר היה להציל, למנוע אם היה צבא באותה שבת שחורה. איבדנו יותר מדי.

שמעון, ענתי, נדב, גיא ונועה, אם תקראו את הטור תדעו שאתם מודל, הישראלי הכי יפה והכי מייצג, חבל שככה צריך להכיר אתכם, יכלו לעשות סרט על משפחת אלקבץ ללא הסיום הטראגי, משפחה ישראלית אמיתית שכל נפש ממנה הוא עולם, ברגעים הקטנים בהם רואים קטעי ארכיון ניתן לראות איך נראו ימי השיגרה אצלכם, הורים דומיננטים ל-4 ילדים ש-3 מהם בחרו לעזוב הכל ולהיות קרובים אליכם, הרחק מהעירוניות אליה הורגלו וקרוב לבסיס, ליסוד.

 

 

משפחה שכל חטאה היה לסיים את הפרק האחרון בחיים ביחד, קרובים עם הנכדים, עם פיסת גינה וקהילה. עזבתם בשביל זה פנטהאוז מפואר שמשקיף לים כי הביחד הרבה יותר משמעותי מכל דבר אחר.

את הטור התכוונתי לכתוב אתמול בערב, אחרי הפרימיירה בסינמטק, אליה הגיעה כל המעטפת של המשפחה מכל קצוות הארץ, לא יודע עד כמה ניתן לכתוב עם גולה כזו בגרון, אך היה ברור שהבוקר אתגבר.

 

 

 

 

את שמעון, ענת והילדים אני מכיר כבר 20 שנים, תקופות קרובות יותר, ומרוחקות יותר אבל שמעון תמיד היה כאן, בכל צומת מרכזית בחיי יצא שהוא מחזיק את תמרור ההכוונה לשאלת פניי לאן, האם זה היה מתוכנן? פחות. האם זה הגורל? אולי. מאז פברואר 2022 אנחנו עובדים יחד, כששמעון קיבל את ניהול משרד הפרסום ״רפיד״ הוא אמר לי להצטרף אליו. לא חשבתי פעמיים וסגרנו הרבה לפני שסיכמנו. קודם כל אני בא!

אני מלווה מקרוב את שמעון בלא מעט שיחות, ולמרות כל המידע המקדים הסרט תופס אותך לא מוכן, שריינו לעצמיכם את השעה וקצת הערב, גם בשביל שמעון, הרבה בשביל סיון ונאור ובשביל כל מי שהיה שם, ואינו עוד, כל מי שנלחם וניסה למנוע אסון כבד יותר. מגיע להם.

 

צילום: דוד קקון