לאחר מלחמת עולם תקשורתית של שלושה ימים, החל מרגע ניצחון הקבוצה על ראשון לציון בחצי הגמר הוקם באשדוד חדר מלחמה עירוני. חדר מלחמה ששילב בין כל הכוחות, מראש העיר שגייס את לשכתו ועד אחרון ילדי התיכונים ומוסדות הרווחה להם סיבסדה העירייה כרטיסים ומימנה הסעות שהביאו בשורה התחתונה להישג אדיר לעיר… כעיר. כ-5,000 מתושבי העיר יצאו לראשונה לעודד בהיקפים כאלה ולהצלחה הזו אבות רבים.

על הפרקט זה פחות עבד, היו שאמרו ״לא להתפרק מול מכבי בגמר תיחשב הצלחה״ אז בפרמטר הזה ניצחה אשדוד בגדול, אנשי ואוהדי מכבי ראו את הגביע מדרים לאשדוד כשנותרו 2 דקות והפרש הנקודות שעמד כבר על 20 הצטמצם רק ל-2. בסופו של יום מכבי ת״א ניצחה וגוזלת בפעם השלישית תואר היסטורי לאשדוד. (צלחת אליפות וגביע ווינר בעבר).

אין ספק שמדובר גם על פספוס, עצם הרשגשת הפספוס היא גם סוג של הצלחה, מכבי ת״א לא תיתפס בשפל כזה בגמר ככל הנראה בשנים הקרובות, וזו היתה הזדמנות פז, גם להגיע עד לגמר זה לא משהו שקורה כל שנה. צירוף הנסיבות ואי ניצול ההזדמנות משאיר תחושת החמצה גדולה אך צריך לקחת בחשבון שעד לפני 5 שנים כלל לא היה כדורסל באשדוד. צעד ראשון ומשמעותי לבניית מסורת החל אתמול וזה היה צעד משמעותי.

היה גם משחק, אגרסיבי מאוד אליו הגיע למעשה שחקן אחד מאשדוד. צ׳ארלס תומאס, את הפוטנציאל של דיאנטה גארת ואייזאה סוואן לא מימשנו ודיאנטה גארת, שהיה האס שצביקה היה אמור לשלוף זכה לטיפול מצויין מצד מכבי ת״א והוצא מהמשוואה. הצעירים של אשדוד נתנו את נשמתם אך זה לא מספיק מול נבחרת שכל אחד מהם שווה את תקציב הקבוצה.

בשורה התחתונה אפשר יהיה לסכם את האירוע כמופע, מופע שבו הזמר שאתה הכי אוהב לא שר את השיר שאתה הכי אוהב.

אשדוד הביאה הרבה כבוד, צבע, ותקווה להמשך, לגביע נמשך לחכות.

צילום: לירון מולדובן