מגילת רות, הנקראת על שם הגיבורה הראשית, היא אחת משני ספרים במקרא הנקראים על שם אישה. המגילה אותה קוראים בחג השבועות, חג מתן תורה, משקפת את דמותה של רות "אם המלכות" שבזכות מעשיה ותכונותיה זכתה שמזרעה יצא דוד המלך והמשיח גואל ישראל באחרית הימים. המגילה בעיניי מהווה מניפסט פמיניסטי המזמן דיון על נושאים חברתיים וסוגיות בוערות  הרלוונטיות אז כהיום,  כמו: היחס לנשים, לעולים חדשים, למהגרים, לפליטים, פערים כלכליים, חברתיים, גזענות כלפי עובדים זרים, עניים וחלשים בחברה, ובה בעת מדגישה ערכים אנושיים אוניברסליים כמו נאמנות, חמלה, נתינה, רעות, אהבת הגר, הזר, האחר והשונה, דאגה וסיוע לגר, לעני ליתום ולאלמנה, כמו גם  הקרבה ואמונה גדולה שלאורם מחנכנו התנ"ך והיהדות.

סיפור המגילה

מגילת רות מספרת על משפחה מבית לחם יהודה היורדת מן הארץ בשל הרעב ועוברת לגור במואב. לאחר שנים אחדות נפטר אלימלך ראש המשפחה ונעמי אשתו נשארת אלמנה בארץ נוכרייה עם שני בנים קטנים, מחלון וכליון ששמם רומז על גורלם המר. משבגרו הבנים הם נישאים לרות וערפה המואביות  וכעשר שנים לאחר מכן גם הן נותרות אלמנות.

השמועה כי תם הרעב ביהודה מדרבנת את נעמי לחזור אל יהודה ארץ מולדתה. לכלותיה, המגלות רצון לשוב עמה, היא מסבירה כי אין להן עתיד ואין תקווה ביהודה, ומצווה בחיבה: "לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי" (א, 8). כלותיה חיו בשלום, בשלווה, ביחסי קרבה ואהבה עם בעליהן – מעשה חסד הראוי לגמול מעם ה', מלבד החסד הנוסף שהן עושות עם חמותן כאשר הן מוכנות לשוב עמה אל בית אביה אשר בבית לחם יהודה. היא מוסיפה להפציר בהן מתוך אהבה ודאגה אימהית: "שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי; הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים?" (א, 11) נעמי מדגישה לפני כלותיה כי להן, בניגוד אליה, יש תקווה לחיים חדשים ולמשפחה עם ילדים.

הכלה ערפה – אומר המדרש: שמה מרמז על שהפנתה עורף לחמותה – נפרדת מחמותה, ואילו רות, כולה רעות ואהבה כלשון המדרש, מתעקשת להישאר עם נעמי חמותה ומצהירה: "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין; עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי, וְכֹה יוֹסִיף – כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ" (א  16 – 17).

דברי רות, המביעים נאמנות, מסירות, דבקות, ביטחון ואמונה גדולה, משאירים את נעמי חסרת נשימה וללא תגובה. אצילותה של רות, ונכונותה לוותר על חיים טובים בארמון המלוכה (שהרי בת מלך הייתה), לוותר על משפחתה, מולדתה ובית אביה למען עתיד לא מוכר ולא ידוע, כאלמנה בארץ נוכרייה, מעוררים הערכה והערצה.

בדומה לאברהם אבינו, רות מסמלת מופת לדבקות, הקרבה, יראת ה' ואמונה גדולה. היא הולכת בעקבות צו ליבה, כמו אברהם אשר קם והולך בעקבות צו ה' "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, 1) ובגיל שבעים וחמש עוזב את מולדתו וכל אשר לו לארץ חדשה, היא ארץ כנען. לפיכך, שניהם זוכים לשכר רב. אברהם נעשה ל"אבי האומה" ורות ל"אם המלכות".

עם תחילת קציר השעורים מגיעות נעמי ורות אל בית לחם אשר ביהודה, ובלבן תקווה להתחלה חדשה. מצבן הכלכלי הקשה ומעמדן החברתי הנחות מניעים את רות לנקוט יוזמה. בגאווה ותוך התעלמות מהיחס המביש והמבזה של הקוצרים כלפי הגרים והעניים, היא מלקטת שיבולים בשדה של בֹּעַז, קרוב משפחה רחוק, כדי לקיים בכבוד אותה ואת  נעמי חמותה שנודעה בעבר כגבירה עשירה ועתה היא אלמנה ענייה.

מששמע בֹּעַז כי רות, שחסד הליכתה אחרי נעמי חמותה נודע ברבים לשבחה, מלקטת שיבולים למחייתה בשדהו, הוא מצווה על הנערים שיתייחסו אליה בכבוד, שידאגו לרווחתה ולמים כשתצמא. הוא עצמו דואג לה לקלי ופת לחם ומבטיח כי תישאר בשדהו ולא תלך ללקוט בשדות אחרים. כשרות חוזרת מיום עבודה קשה בשדה ומספרת לנעמי בהתלהבות על בעז הגביר עתיר הנכסים ושופע הנדיבות, היא מיד יוזמת תכנית שבסופה תבוא הגאולה לה ולכלתה.

בֹּעַז כידוע, הוא קרוב משפחה של אלימלך, בעלה של נעמי, ולכן חובתו מתוקף חוק הייבום בתורה לגאול את נחלת קרובו המת, ולשאת את רות לאישה כדי ששם המת לא ייכחד. נעמי מעודדת את רות להישאר בשדהו של בֹּעַז מתוך כוונה שהיכרות עמוקה שלו עם רות ומידותיה הטובות, תוביל להצעת נישואים. ואכן, עד תום עונת קציר השעורים והחיטים מצליחה רות להקסים את בועז ואת לבו לכבוש.

בֹּעַז בניגוד לציפיות, אינו ממהר להציע נישואים. נעמי רותמת את רות לפעולה נועזת, מתוך הנחה כי מי שהעזה לעזוב את בית אביה כדי לצאת אל עתיד לא מוכר ולא ידוע לא תהסס לשתף פעולה. רות בעצת החמות יורדת לגורן לעת לילה, לאחר שהתרחצה, משחה עצמה בשמן ובבשמים ולבשה את מיטב שמלותיה. ככלה הנכנסת לחופתה, היא מוכנה לכבוש את לבו של מי שעתיד לגאול אותה מאלמנותה ולעשות אותה לרעיה ולאישה אהובה.

לאחר פעולת ריגול קצרה מגלה רות היכן שוכב בֹּעַז. באפלת הלילה בשקט ובעדינות נשכבת למרגלותיו. מה עשתה כדי להעירו ולעוררו אין ידוע, אך יש להניח כי ריח בשמיה ואולי מלמולים ומעט מעשים גרמו לאיש להתעורר אחוז בעתה ולגלות את האישה שביקשה ממנו לעשות עמה חסד. 

רות, מוּנעת בכוח רצונה למצוא מנוחה לעצמה ולהקים זרע ושם לבעלה, דורשת באומץ לב מבֹּעַז "וּפָרַשְׂת כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה" (ג, 9). הצעת הנישואים המקורית מפתיעה את בועז המכיר תודה על כך שרות הצעירה אֵשֶׁת החַיִל מוכנה להינשא לאיש זקן כמוהו ולוותר על האפשרות להינשא לבחור צעיר דל או עשיר, כדי לקיים מצווה. הוא מוכן להיענות להצעתה בו ברגע ולשאת אותה לאיש ואולם מכשול מופיע ומעכב את התוכנית (קרוב משפחה נוסף מוכן לוותר על זכותו הקודמת לזו של בֹּעַז לגאול את רות). לאחר הסרת המכשול מוכנים רות ובֹעַז לחיים משותפים. לעיני העדים הזקנים נושא בֹּעַז את רות לאישה וזוכה לקיום מצוות היִיבּוּם – מצווה שכולה חסד של אמת עם המת: הקמת שמו וזרעו ושמירה על נחלתו בתוך המשפחה.

אחרית הסיפור טובה וכל הגיבורים זוכים להגיע למנוחה ולשלווה: בֹּעַז זוכה, לעת זקנה, לבן יורש הנחלה; נעמי, שקראה לעצמה בתחילה מרא (מרה) על שום ייאושה ומר גורלה, זוכה להולדת ילד לכלתה, שינציח את זכרו של בנה. היא גם זוכה לגדל את הילד כאילו היה בנה, ולראות את המשך שושלת משפחתה ורות, גיבורת המגילה, זוכה לגמול הראוי לגומלי חסדים. מזרעה יצא המלך דוד, מייסד שושלת מלכות בית דוד, שממנה, על פי האמונה, יבוא המשיח לעתיד לבוא, ככתוב בחזון אחרית הימים של ישעיהו: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי; וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה" (ישעיהו יא, א).

לסיכום

מגילת רות, מגילת הנשים, מנציחה את סיפורן של רות ונעמי, נשים אמיצות ומעוררות השראה שבאחוות נשים מופלאה תמכו וקידמו אישה את רעותה ויחד עם זאת, במעשיהן השפיעו על מהלך ההיסטוריה, המגילה מוקדשת לרות המואבייה שהתעקשה לממש את עצמה כאדם וכאישה שהתמודדה כאלמנה צעירה בארץ זרה, עם קשיים גדולים המאפיינים מהגרים בארץ חדשה, מנהגים, חוקים ודת אחרת, עוני ורעב כבד, שוני וזרות, ועל  הכל במסירות, בנחישות באמונה  גדולה מתגברת וראויה להיכתב במורשת הלאומית ולהוות מופת ומודל לחיקוי לנשים בכל הזמנים.

חג שבועות שמח,

אהובה עמרם