"אין לי כסף. אין לי עבודה. אין לי זוגיות. אין לי חברים. אין לי כלום… אנשים נוטים להשמיע לעצמם כל הזמן מה אין להם: בוכים על חופשה שאי אפשר לצאת אליה זמנית מטעמי תקציב, מייללים על קשיים במציאת החצי השני, מתבאסים על העבודה הקשה. רובנו חיים בסרט. סרט מצויר, מצחיק וכייפי לעומת אותם אנשים שבאמת אין להם – אין להם בריאות כי רק אדם שאין לו את האפשרות לשבת או ללכת, אדם שמחובר לזונדה, חמצן, מוניטור, אינפוזיה ומכשירי הנשמה, אדם שנאלץ לשלוח כל כמה שעות ספירת דם כדי לאשש את מצבו, אדם שנמצא בין כותלי בית חולים – רק הוא יכול לבכות שאין לו. ולא, החולים לא יכולים ליהנות מנפלאות החיים, מפעולות פשוטות: לשתות לבד, לנשום לבד, לחייך, לעמוד על הרגליים. הם נתונים בחסדי האחיות, הרופאים וממצאי הדם במחלקות השונות – להם באמת אין את הדבר הכי חשוב – בריאות. הדמעות שלהם הן דמעות של קרע וחוסר אונים אמיתי, הרגעים שבין חיים למוות – גם אם נפשי". את המילים האלה כתבתי אי שם באוגוסט אשתקד, ממקום רגשי אישי ועמוק עלינו, בני האדם, ששוכחים לעתים שזכינו במתנה הגדולה ביותר שאפשר לקבל בחיים – החיים עצמם.

מרבית האנשים נוטים להתלונן, לבחור בדיכאון, במשפט המקולקל הזה "למה זה מגיע לי?", מרבית האנשים נוטים לשכוח את כל הטוב שהעולם הציע להם, את החיובי, את האפשרי, את השמחה. דווקא האנשים שנמצאים במשבר, שמקבלים את המכה הפיזית או הנפשית הם המחזקים, הם המחייכים, הם המבקשים להיאחז בטיפות של תקווה.

זה מזכיר לי שבתחילת השבוע השתתפתי באירוע התרמה לילד מקסים, נתנאל שלו, החולה בלוקמיה. התרופה שהוא זקוק לה נאמדת בעשרות אלפי שקלים, ההורים צמודים אליו, המשפחה נתמכת בכספים של אנשים טובים, כמו מישל שריקי, מבעלי פאב ה"זרם" שהרים את הכפפה ואת אירוע ההתרמה ובני הזוג חיה ואיציק איטח, אנשים פשוטים בני העיר, שמתגוררים בדירה צנועה ברובע ו', אך ליבם הענק נענה לכל בקשת סיוע. והוא, הקטן הזה, נתנאל שייבדל לחיים ארוכים ויזכה לרפואה שלמה אמן, מסתובב בין ההמונים עם חיוך ענק אך מבויש, מצטלם בשמחה עם כל דורש ומסתיר מאחורי דמותו הילד כאב עצום של טיפולי כימותרפיה ומחסור גדול של חיי ילד. אתם מבינים שהוא חולה, כן?

בהזדמנות אחרת, ביקרתי בן משפחה בבית החולים ברזילי באשקלון. התבלבלתי בקומה. תחילה עליתי אל הקומה הרביעית, חיפשתי אותו בין החדרים אך לא מצאתיו. הפרצופים רק מתחלפים, המחלות קשות, הריחות האלה של בית חולים אף פעם לא עשו לי טוב, המחשבה שהמטופלים נזקקים לחסדי האחיות והרופאים, כמויות של עירויים שמוזרקים אל הוורידים, הצינורות, ה' ישמור… סופסוף הגעתי לחדרו של הדוד, ביקרתיו בדיוק חמש דקות, ווידאתי שהוא חי ונושם, הוא מחייך, אומר ברוך ה', זה היה שווה את הכול. "עכשיו בסדר", הוא אומר לי, "הכל טוב, הגענו בזמן". ברגע ההוא הבנתי, שמצד אחד נמאס לי כבר מהסיורים בבתי החולים ומאידך הבנתי שוב שצריך פרופורציות בחיים. להיות עם רגליים על הקרקע, להודות על הרגע, לנשום, לחיות – זה לא מובן מאליו.