בפרשת השבוע אמור מספרת התורה על אותם יהודים שעברו עברה, אחד קילל את השם והשני חילל את השבת ע"י קישוש עצים ביום השבת.
ובזמן ההמתנה לעונשו של מקלל, כתוב: "ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה' ".
ומפרש רש"י: "ויניחהו, לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד, ויודעים היו שהמקושש במיתה, אבל לא פורש להם באיזו מיתה וכו', אבל במקלל לא היו יודעים אם חייב מיתה, או לאו".

וביאר השפתי חכמים, שרש"י בא לבאר את הסיבה שלא הניחו את המקלל ביחד עם המקושש, לפי שיודעין שזה במיתה אבל מקלל לא היו יודעין שהוא במיתה ושמא לא יהיה במיתה ויצטער זה שיסבור הואיל ויושבין יחד ימיתוהו.

והעירו, שהרי אפילו אם אינו חייב מיתה, אבל רשע הוא זה, ומה לנו אם יצטער ויחשוב שחייב הוא מיתה?

ונראה לבאר על פי מה שמובא בשם הגאון מווילנא זצוק"ל על הפסוק בתהילים "משפטי ה' צדקו יחדיו", טבען של דברים הוא, כשמידת הדין פוגעת באדם, הרי שגם הקרובים לו, כגון בני ביתו ומשפחתו, סובלים מכך, ולא חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא שיסבלו הם מבלי להיות ראויים לעונש זה, ומכיון שגודל הצער הוא ביחס ישר לקורבה, אשר על כן, כשאדם נידון בבית דין של מעלה על מעשה שעשה, הנה קודם שמענישים אותו, דנים גם את כל הקרובים לו, כל אחד בפני עצמו, אם מגיעה לו אותה מדת צער מדוקדקת שתסובב לו בהענשו של אותו אדם. ואם אינו בדין שיגרם לאותו קרוב צער זה – גם אין מענישים את החייב על כך, וכמו שבודקים שהקרובים לא יצטערו עם זה לא מגיע להם כך האדם עצמו הכל מדוקדק, ויקבל בדיוק את מדת הצער שמגיע לו על המעשה שעשה ולא טיפה אחת יותר של צער…
ואם כן ברור אף שהמקלל רשע היה, אם הרשעות הזו אינו מחייב את התוספת צער הזו של המחשבה שיהרגהו, במקרה של יהרגהו בסוף, זה גורם שלא יגרמו לו את הצער הזה, ולכן הקפידו להניחו במקום נפרד מהמקושש כי זה לא צער שמגיע לו.

מזה נקח ונתחזק, שכל צער שמגיע לנו הינו מדוקדק בתכלית הדקדוק, ואין שום צער או ייסורים שמגיעים לאדם ללא חשבון מדוייק, לכן נשתדל ונתאמץ שמעשנו יהיו נכונים וראוים, ונזכה שהיסורים אותם אנו עוברים יהיו בבחינת ייסורים מכפרים, ונזכה לחחים טובים ומאושרים שלווים ושמחים בבריאות איתנה. וזכותו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א תגן בעדנו ובעד כל עם ישראל. אמן.

שבת שלום ומבורך.
שניר אלמליח.

כניסת השבת: 19:06
יציאת השבת: 20:11