יצאתי לרחוב לתפוס מונית.
כולן מלאות ועמוסות, בדיוק כמו המצב הרוח שלי.

אחרי 7 דק' של הרמת יד, עצר לי אחד בשם ניסים,
שלא הפסיק לאכול לי את הראש על מצב הנדל"ן בשרון.
ואני בתוך הלב רק מבקשת שיסע בכתום המהבהב- "נו כבר… סע".

ירדתי בתחנת הרכבת.
מסתכלת על השעון ובעוד 3 דקות בדיוק
הרכבת לכיוון צפון- מגיעה לתחנת הרצליה.
האדרנלין מתחיל לעלות.
אין שום סיכוי שאני מפסידה את הרכבת הזו,
מבחינתי אני עולה על האנשים.
בכניסה לתחנה יש פקק אנושי,
המאבטח נתקע עם תיירת משבדיה 4 תיקים וכלב.

אני מתפללת ליושב במרומים ואומרת לו:
"בחייאת – תן לי להגיע בזמן, הפגישה הזו חשובה לי".

וואלה עבד,
תוך חצי שנייה התור השתחרר ואנשים התחילו להיבדק,
בזה אחר זה ברצף ללא תקלות.

פתאום אני שומעת באוזן ימין לחישה קטנה:
"סליחה מתי הרכבת לכיוון תל אביב?"
אני נותנת חצי סיבוב מסתכלת על הבחור,
מסתכלת על לוח הזמנים
"בעוד 2 דקות" אני עונה בסבלנות מזויפת.
"מתי הרכבת הבאה?"
"עוד 20 דקות" מסתכלת עליו שוב,
תוך כדי שהמאבטח בודק אותי.

בוחנת אותו ומבינה שהבחור כבד ראייה.
שנינו נגשים לפתח המעבר, הוא עובר- אני עוברת.
ובהרמוניה מושלמת אנחנו מתקרבים זו לזה ומשלבים זרועות.
יורדים במדרגות התלולות של תחנת הרכבת.

"לאן את נוסעת?"
"לחדרה".
"מתי הרכבת שלך?"
"עכשיו".

*שתיקה*

"אני מפחד להפסיד את הרכבת שלי".
"אתה לא תפסיד- אני איתך,
לא אעזוב אותך עד שתעלה על הרכבת".

ובלב, אני בעצמי מפחדת להפסיד את הרכבת שלי,
חוששת לאחר לפגישה שתואמה חודש וחצי מראש,
מרגישה בין חיים למוות.

"את יכולה להעביר את התיק שלך לצד השני, לא נוח לי ככה"
הוא דורש באסרטיביות.
"בטח". העברתי את התיק ליד שמאל.
והוא ליפף את ידו בידי.

ידו עדינה וכרה כמו של סבא שלי,
לרגע יכולתי לדמיין שאני נוגעת בו שוב.

"זה בסדר?" הוא שואל "נוח לך ככה".
"כן… תרצה שנלך מהר יותר?"
"את נוסעת גם לכיוון תל אביב?"
"לא אני צריכה לכיוון צפון ואתה לכיוון דרום".

הוא החל להאיץ את רגליו אל עבר רציף מספר 1
"הרכבת פה, אני שומע אותה. האנשים ירדו".

התחלנו לעלות במדרגות, כדי להגיע לרציף,
נצמדתי לימין ואמרתי: "עכשיו אתה יכול גם להחזיק במעקה".
הוא הניף יד סקר את השטח עד שאיתר את המעקה
שנתן לו תמיכה נוספת.

"איך קוראים לך?" הוא יתנשף תוך כדי ריצה במדרגות.
"ענתי".
"אני שגיא- תזכרי, אני שגיא".

הגענו. דלות הרכבת עוד היו פתוחות,
הכנסתי אותו לקרון הקרוב – וזהו.

עכשיו תורי לתת ספיינט לרציף 2.
הייתי בטוחה שהרכבת ממתינה לי,
הרי עשיתי מעשה טוב עכשיו.
"מישהו חייב לגמול לי על זה".
הגעתי לרציף, אבל הרכבת הייתה כבר רחוקה מהתחנה.
נופפתי לה לשלום כשהיא נעלמת באופק על מסילת הברזל.

"מישהו חייב לגמול לי על זה". צחקתי והודעתי שאני מאחרת בשעה.