במסגרת עבודתי אני מבקרת בבתי ספר. אני פוגשת הורים וילדים שיוצאים מאסיפות הורים, לעיתים שמחים ולעיתים שמחים פחות, וממליצה להם על חברה להוראה פרטית.
העבודה במוקדים שונים, ועל כן צצות תהיות ושאלות רבות. מעניין במה ההורים עובדים? לכמה ילדים עוד יש תחביבים בשעות הפנאי?
כמובן שאין יותר מדיי הבדלים בסוגי האוכלוסיות בבתי הספר השונים. אנחנו כבר לא בשנות ה90, וקיבוץ הגלויות כבר הספיק להתערבב ולהטמע ברמה שלעיתים לא ניתנת לזיהוי.
אם יש פערים רבים שאפשר בקלות רבה יחסית להצביע עליהם בין העבר להיום, יש פרט אחד משמעותי שעוד אפשר לדבר עליו המון.
מה נסגר עם כל האלימות הזאת?
ילדים יוצאים מן האסיפה בשמחה לאיד, מאושרים נוכח מראה הוריהם משתוללים מכעס על המורים.
"נראה לו לחצוף הזה שהוא יגיד שאת לא בסדר!", "אני עוד אדאג שיפטרו אותו!" ועוד פנינים מקסימים שכדאי ורצוי להגיד אינפרוט אוף דה צ'ילדרן. וזה רק מה שאני שמעתי ממרחק, כן? אפשר רק לדמיין מה הלך לפני זה בכיתה.
פלאשבק לגיל יסודי, בו החינוך הסובייטי שלט בביתי וסביבתי ביד רמה (ואבא זרם עם זה), יכולתי רק לחלום בתור ילדה על הגנה כזו מההורים, בכל שבוע שהייתי חוזרת עם מכתב ממורה אחר ביומן (עוד עושים את זה?).
ומה רע? במקום עונשים ונזיפות היו הוריי יכולים לבוא איתי ביחד לבית הספר ולהשפיל את אותו מורה חוצפן שהעז להגיד שהנסיכה שלהם לא התנהגה כמו שצריך.
ואל תרתעו, בבקשה, מן הצירוף "חינוך" ו"סובייטי". אני חושבת שאפשר ללמוד המון מחינוך שלא מפאר את הילד כשאין על מה. אותו הסטראוטיפ ה"קר" שאתם אולי מדמיינים (זוכרים מהפסקה למעלה שאנחנו כבר לא בשנות ה90?), זה שם לחינוך של העצמה במילים ובמעשים, בהשקעה מירבית בילדים מתוך אמונה שהחינוך הוא הדבר שממנו הכל מתחיל ונגמר.
אני בטוחה שלא רק אני מרגישה עלייה מתמדת ברמת האלימות עם הזמן. הסביבה נהיית לחוצה יותר, הסובלנות פוחתת ואולי זה בכלל כל הסוכר והמזון המעובד שאנחנו צורכים שהופך אותנו לכאלה חסרי מנוח? (נקודה למחשבה). כנראה שגם בזמנים של סבא וסבתא אנשים היו אגואיסטים וחסרי סבלנות, אבל דבר אחד בלתי ניתן לערעור, רמת הזלזול במורים עלתה משמעותית מאז.
אז עם כל הכבוד להקדמה הזו, תסבירו לי בבקשה דבר שעוד לא השכלתי להבין, באיזה עולם הגיוני לרדת על מורה מול הילדים שלך? זו שאלה שנשאלת אצלי בהרבה תרחישים של אלימות בין אנשים– מה גורם לבן אדם לצאת מן הכלים על שטויות?
איזה מן חינוך ילדים סופגים כשהם שומעים את הוריהם מבזים את המורה שנאלץ להתמודד איתם יום יום? כי חלילה למישהו להעביר ביקורת בונה על המלאכים הקטנים של אבא ואמא?
אילו מן אנשים יצמחו ילדיך להיות? אלו שרגילים מבית שהשמש זורחת להם מהישבן, והם אף פעם לא טועים? הרי ביזוי מורה אף פעם לא באמת נגמר שם. זה כמו דייט שמתנהג מגעיל למלצר. תמיד מדליק נורות אדומות.
זה יפה לחפור לילדים בססמאות – לא לריב, לא לקלל, לכבד את כולם. אבל מה קורה כשהילדים רואים את מודל החיקוי שלהם מתנהג בצורה מבישה?
האם הם יגדלו להיות מכבדים כל אדם באשר הוא? מכבדים מבוגרים, נותני שירות? מכבדים במרחבים ציבוריים? בכבישים? מכבדים דעות שונות משלהם?
