בפרשת השבוע נשא מרבה התורה לבאר את סדר הקרבת הקרבנות כפי שהיה לנהוג בזמן בית המקדש.
ובענין נתינת תרומות ומעשרות של אדם מישראל לכהן וללוי, כותבת התורה: "ואיש את קדשיו לו יהיה, איש אשר יתן לכהן לו יהיה".
ה"חפץ חיים" זצוק"ל היה אומר שבפסוק זה מרומז, שכל איש ואיש מכלל פעולותיו שעושה בחייו, לא ישאר לו לבסוף מאומה, ורק עניני הקדושה שקים בגופו בעודו בחייו, כגון ציצית ותפילין, וכן כל המצות שקים בגופו, שבוודאי נברא מכל מצוה מלאך קדוש, שהוא לו לפרקליט – המה יהיו לו לנצח, אתו בחבורתו.
"איש את קדשיו"- כל איש הדברים הטובים והקדושים שעשה בחייו,
"לו יהיה"- הרי זה שלו וישאר שלו לנצח.
מכל מה שאדם עמל בחייו, כל הממון שהוא אוסף, כל מה שנראה לאדם שטוב לו ומכבד אותו, וכן כל הדברים שאסף בעולם הזה בהשפעת יצרו הרע, ידידי שקר הם, הם לא ילוו אותו לעולם הנצח, רק התורה ומעשים טובים ומצוות שהאדם לומד ומקיים, וכן הצדקה שנתן בחייו, וכל העניינים הרוחנים שהתעסק בהם בחיו, הם הידידי אמת שלו, והם אלו שילוו אותו בחייו ובעולם הנצח ולא יעזבו אותו.
ובהמשך הפרשה מגלה לנו התורה את ברכת הכהנים לעם ישראל, "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".
ושואל על כך ה"חפץ חיים" זצוק"ל, מדוע ברכת השלום נאמרה בסוף הברכה, והרי "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", ואם כך מן הדין היה להקדים את הכלי מחזיק הברכה לברכות?
אלא אמר ה"חפץ חיים", השלום הוא אכן כלי חשוב שמכיל בתוכו את כל הברכות, אבל גם הכלי המפואר ביותר, אם ישימו בו דבר משוקץ ומזוהם, יאבד ערכו, ולכן, יש להקדים ולומר שרצוננו לשים בכלי זה דברים טובים וחיוביים כדי שיהיה ראוי להחזיק בו ברכה.
יברכך ה' – בתורה.
יאר ה' פניו אליך – במאור שכינה.
ויחנך– שתהיו חוננים זה את זה ומרחמין זה על זה.
ולאחר שנתנהג כך, אז זוכים
ל- וישם לך שלום, לאותו שלום שמובטחות בו כל הברכות, לאותו כלי המיוחד המחזיק ברכה.
אבל כלי שמכיל מדות רעות ושאיפות נלוזות, לא יכול להתקיים בו שלום מבורך ועליו אמרו חז"ל "פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם".
שבת שלום ומבורך.
שניר אלמליח.
כניסת השבת: 19:16
יציאת השבת: 20:20
