הצילום בארץ ידע התחלות רבות ושונות, ולמעשה התקיים כאן מאז ראשיתו באמצע המאה ה-19 – בין אם באמצעות צלמים שביקרו בארץ וביקשו לתעד אותה, ובין אם בקרב צלמים תושבי המקום. צילום נוצר כאן מאז במקביל על ציר הקונפליקט היהודי–ערבי וכמענה לצורכי השעה ההיסטוריים, במסגרות צבאיות ובשירות המחקר של ארץ הקודש.

את הצילום ביישוב היהודי עד שנות ה-80 נוהגים לחלק – במונחים היסטוריים, תרבותיים ואסתטיים – לשלוש תקופות עיקריות: הצילום הציוני–רומנטי (1933-1891), הצילום הציוני–מודרניסטי (1948-1933), והצילום הישראלי המוקדם (1973-1948). תערוכה זו, המתייחסת למסגרת השנים 1992-1973, נוגעת בתקופת כינונו של הצילום הישראלי כמדיום אמנותי וככלי של מבע אישי, ומשרטטת את תולדות השתלבותו בזירת האמנות הפלסטית בישראל.

מלחמת יום כיפור ב-1973 והשבר שחוללה הניעו בחברה הישראלית תמורות, שהובילו לשינוי פניה של הישראליוּת. באמנות ישראל בכלל – ובתחום הצילום בפרט – הבשילו תמורות דרמטיות אלו לקראת 1979 לכלל נקודת מפנה קריטית שהיטתה את הכף בתפיסת הצילום הישראלי שנתפס עד אז כציוני (אברהם סוסקין), מגוייס (זולטן קלוגר) ורומנטי (פטר מירום).

בנקודה זו, דור צעיר של צלמים – שרבים מהם חזרו מלימודים מעבר לים ובעיקר בארצות–הברית – הנהיג כאן פרקטיקות שחרגו מתחומי התקשורת והתיעוד ומיקד את תפיסת הצילום כמדיום אמנותי. פועלם של צלמים אלה, לצד תהליכים אחרים שהסתמנו באותן שנים (וביניהם שינוי פני התקשורת המודפסת ויחסה לצילום), ניצב בבסיסו של שינוי מואץ בתחום שבא לידי ביטוי, בין השאר, בהקמת מחלקות מתמחות לצילום בבתי הספר לאמנות ובייסודן של מחלקות (ומינוי אוצרים) לצילום במוזיאונים המרכזיים, לצד גלריות לצילום שפעלו בערים הגדולות.

ועדיין, תהליך התקבלותו של הצילום הישראלי לשדה האמנות לא היה חף ממאבקי הכרה וּויכוחים על הגדרתו כמדיום אמנותי, כאשר הצילום חותר, מצד אחד, להשתלבות, אך בה–בעת מבקש לעצמו מקום ביקורתי מובחן בשיח האמנות. בעיצומה של תקופה זו התקיימו במשכן לאמנות עין–חרוד שלוש ביינאלות לצילום; הראשונה שבהן, ב-1986, הנכיחה את רבגוניותו של הצילום הישראלי דאז בהצגת פרישׂה רחבה מעבודותיהם של כארבעים צלמים ישראלים. בשנים הבאות, ולא מעט הודות לשיח שהתעורר סביב הביינאלות הבאות, התחדדו ההבדלים הפְּנים–צילומיים שהתגלעו עם פתיחת הזירה; התחום סער בדיונים על הגדרת הצילום הישראלי, בין המודרניסטי, הישיר והפורמליסטי לבין מה שנתפס אז כניצנים של צילום פוסט–מודרני, במקביל לצילום האמריקאי והאירופאי של אותן שנים. בראשית שנות ה-90, כאשר דור חדש של בוגרי האקדמיות ובתי הספר לאמנות בארץ החל את דרכו בשדה, הצילום והשיח הביקורתי סביבו כבר היו מוטמעים היטב בחיק הדיון האמנותי הכולל.

תערוכה זו מציגה לראשונה את מהלכי ההתבססות של הצילום האישי באמנות ובתקשורת בישראל בעבודותיהם של 28 צלמים מרכזיים שפעלו בשנים הנדונות, ומרחיבה את היריעה להקשרי הזמן והתרבות שהיוו תשתית להתפתחות הצילום כאמנות בישראל. שלוש קומות המוזיאון מאורגנות כמסלול הנע מהנוף הפתוח של הארץ, דרך אירועי הזמן והמקום, אל נקודת המבט האישית והפרטית. במהלך הצפייה בתערוכה ייבחן המהלך המכונן הזה מחדש גם מנקודת המבט העכשווית של עידן ההצפה הצילומית ותרבות הדימוי.

הצלמים המציגים: איל און, אליה און, אברהם אילת, ז'ראר אלון, דליה אמוץ, ג'ודי אורגל–לסטר, ברקת בן–יעקב, דגנית ברסט, יהושע (שוקה) גלוטמן, אבי גנור, מורל דרפלר, מיכל היימן, בועז טל, עודד ידעיה, יוסף כהן, ורדי כהנא, חיים דעואל לוסקי, אלכס ליבק, חנן לסקין, ענת סרגוסטי, ברי פרידלנדר, מיכה קירשנר, ג'ואל קנטור, מיכאל רורברגר, חנה שביב, שמחה שירמן, יגאל שם–טוב, רונית שני.

אוצר: יובל ביטון


ייעוץ מקצועי: גיא רז

המוזיאון פתוח למבקרים בימים:

א', ג', ד', ה'16:00-9:00 ,

ב' 20:00-9:00 ,

מי ו' ושבת 13:30-10:30