בפרשת השבוע ויחי טרם פטירתו של יעקב אבינו, מאסף הוא את בניו ומברכם, וכשמגיעים נכדיו מנשה ואפרים להתברך, מברך אותם יעקב אבינו "בך יברך ישראל וכו' ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה וכו' המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ".

מבאר החתם סופר זצ"ל, נתייחדו מנשה ואפרים משאר השבטים, וזכו לכך שלנצח ברכת האבות על בנים תהיה מוזכרת על שמם, וזאת משום, שכשיעקב בא לברכם, הוא הניח ידיו והקדים את הצעיר למבוגר בברכתו, ולמרות זאת מנשה הגדול לא נתקנא באחיו הצעיר שהקדימו, ואפרים הצעיר לא נתגאה כלפי אחיו הגדול על שזכה לברכות לפניו, הפרגון והאחווה ששררה בין שניהם במעמד מיוחד שכזה, ביטאה באופן ברור את מידותיהם המיוחדות של אהבה ואחווה אמיתית השוררת ביניהם, ההפוכה לגמרי ממידה רעה של קנאה ותחרות, אחים שחיים בכזו הרמוניה של עין טובה, ולב אוהב ומפרגן, ראויים שיתברכו בהם כל ילדי ישראל, שכך כל אבא יברך את ילדיו וצאצאיו שיזכו להיות כמותם.