השבוע נקלעתי לרחוב רוגוזין, מרכז א׳. הרבה זמן לא יצא לי להגיע למרכז שהיה הלב הפועם של אשדוד. בשנות ה-80 עליהם מרחיב שלום אסייג בתכנית המצליחה, הרחוב הזה, השדרה הזו הייתה כל מה שנקרא אשדוד.
ההלם הראשון היה ששמתי לב שחנות שענתה לשם ״תרבות״, חנות לציוד משרדי שהיתה ה״אופיס דיפו״ העירוני בזמנו, הפכה לחנות כלבו. מה שבימי נערותי קראו חנות ״טמבור״. למה טמבור? כי שם מכרו צבעי טמבור והיה גאון שיווקי בחברת טמבור שהיה מוכן לממן את השלט, מכאן, כל חנויות הכל בו בישראל נקראו…טמבור! גאוני.
המשכתי לכיוון מערב ונעמדתי על הפינה, פינת גרפיטי, על הכניסה לתחנת הדלק. (רבים מכם שואלים על מה אני מדבר ובצדק, לפני מעל ל-2 שנה בחניון של מרכז א׳, בלב ליבו עמדה תחנת דלק.)
הסתכלתי לכיוון מערב, וראיתי את קצה השדרה, שהייתה ריקה כמעט מאדם, אנשים בגיל מתקדם, פנסיונרים ככל הנראה ניצלו את יום השמש ופסעו בשדרה שהיה הלב ההולם של העיר אשדוד, השדרה שחנו בה, או לצידה, הרכבים הכי שווים של כל מי שהצליח להתגנב קרוב לשדרת בתי הקפה. ולא בגלל הקפה.
בראש ובראשונה נזכרתי בגרפיטי, קפה גרפיטי שאם אלוהים אהב אותך היית מצליח למצוא מקום/שולחן בחוץ, אם היה לך ממש מזל יכולת גם למצוא חניה באחד הבניינים המקיפים את המרכזון. היום ניצבת מאפיה במקום המוסד המפואר שהחליף בינתיים כמה ידיים, היום לפחו מגישים שם קפה ומאפה ויש שולחנות קפה כמזכרת לימי הזוהר מה שאי אפשר להגיד על התחנה הבאה.
מי שבכל זאת לא הצליח למצוא מקום היה ממשיך ומנסה ב״נוס קפה״ אבל אי אפשר להגיע ל״נוס קפה״ מבלי לעבור קודם את הדואר, שעבר בינתיים גם הוא לרובע סיטי. המבנה המיתולוגי הפך בינתיים למאורה חשוכה, כאילו שלא כל אשדוד עברה בה. והתייבשה בה שעות. סטטו אקטואלי: מבנה רפאים.
ה״נוס קפה״ שניצב ליד ״תופין״ הפיצוציה הראשונה באשדוד שהייתה פתוחה בשבת והיתה למוסד (כולל פתיחת סניף נוסף עם שם מקורי במיוחד – תופין 2). ה״נוס קפה הפך לחנות ירקות, המראה ופרץ הנוסטלגיה בשילוב המראה הסוריאליסטי של עגבניות ב6.90 הציפו בי לא מעט זכרונות. ה״נוס קפה״ היה אחד אחד מחלוצי בתי הקפה ששידרגו את התפריט והפכו אותו למעין קפה מסעדה, ריח הטוסט השווה של המקום עשה אותי לרגע רעב וחשבתי להתנחם ב״בורקס סמי״ שניצב בהמשך אבל איזה סמי ואיזה בורקס. גם הוא כבר לא שם.
מי כן שם? מרחק 7 חנויות לכיוון מערב? קפה ״צמרת״. בני מימון עדיין שומר על הגחלת עם הקפה המצויין ושיפוץ קל למקום אבל כמה משמח לראות שם אחד מוכר שלא זז סנטימטר ומחזיק את כל הנוסטלגיה על הכתפיים שלו.
את קפה ״פינוקיו״ שנתן הופעת אורח והבלחה של כמה שנים הבנתי שאין מה לחפש גם לא את קפה ״היובל״ שניסה לתת פייט ל״שייקספיר״ בשבתות ובערבים ואיך נאמר בעדינות… לא ממש הצליח.
קפה ״שייקספיר הייתה התחנה האחרונה במסע הנוסטלגי, כמו שאתם מבינים, המכה הייתה חייבת להיות קיצונית. קפה שייקספיר היה המקום בו מתחיל הערב, שם מחליטים לאן באמת יוצאים ובין היתר עם מי יוצאים.
אשדודי שהיה מוצא חניה על הסיבוב היה מחויב לחזור לצמרת ולשלוח לוטו, מדובר ביחידי סגולה עם מזל קיצוני שפותחים את הדלת ומתיישבים, לי זה קרה פעם אחת, מודה… זה חתיכת אירוע.
זה היה הפרומו לחשיבות הפינה הנוסטלגית שבמקומה ניצבת היום בגאון ובמלוא הדרה… קצבייה. הטוסט והאמריקנו הפכו לכרעיים וסטייק אנטריקוט… חי. אפרופו טוסט, אי אפשר להגיע עד שם מבלי להזכיר את פיצריית ״דון פפיטו״, שבני גילי המתקדם ייזכרו בעיקר כי עבדו שם כמה ימים (כי אין מצב להחזיק יותר) וכנראה גם מעלים חיוך נוסטלגי.
אז מה זה אומר עלינו שהמקום הכי מרכזי שלנו נראה היום כמו שהוא נראה? שהוא מרגיש כמו שהוא מרגיש? איך הרחוב שכולם התאמצו, להראות בו הכי טוב שהם יכולים/ות לא נראים בו ולא מתראים בו?
נכון שחייבים להתקדם, נכון שהזמן עושה את שלו אבל מישהו חייב לקחת החלטה שהרחוב הזה הוא הכרטיס ביקור הכי משמעותי של אשדוד, אי אפשר להיכנע ולתת לו להתדרדר עד שאי אפשר יהיה לשקם.
יש הרבה תכניות שנמצאות בשלבים מתקדמים, כולל מדרחוב ייעודי שהוא חלק מפרוייקט ה- REWAY, מישהו רגיש חייב ללוות את התהליך מזווית נוסטלגית, אולי להחיות את שמות בתי הקפה, אולי להעביר לשם כובד פעילות בסיוע העירייה ע״י הטבות ותמריצים, זה פשוט חייב לקרות.
רוגוזין זה הסיפור של העיר, כמו הקליפורניות, כמו גבעת הטילים, כמו הבריזה והאומבבה, כמו הברזלים בד׳. כמו תור הזהב של ההיצ׳קוק והבולדוג, האופציה, הדיזל, הנגטיב, הקומקום, המאי-טאי , הפעמון, טמבל וקפטן מומיס ויש עוד הרבה, היו ימים שמתל אביב באו לאשדוד לבלות והפקקים היו מצפון לדרום.
יש פה דור שלם שמופתע בכלל שאני זוכר את כל השמות, ואני שואל איך אפשר לשכוח? היו ימים, ובעיקר היו לילות. והיו זמנים, אחרים ושונים. לפעמים כל מה שרק צריך זה פרץ נוסטלגי כמו זה שקרה לי השבוע והחלטה לעשות איתו משהו… חיובי. יא חסרא.
