קובי בן סימון, מנהל מכון הפיזיותרפיה בקופת החולים מאוחדת באשדוד, הפקיד את יכולותיו וכישוריו מפרוץ הקורונה לניהול מחלקת שעת חירום במרחב אשדוד, הסב את עבודתם של הפיזיותרפיסטים לביצוע שיחות עם קשישים בקהילה ודרש לעלות הילוך עם המהפכה ההיברידית של מאוחדת, גם במחלקה אותה הוא מנהל – "וזה", הוא אומר, "גולת הכותרת מכל התקופה הזאת – החדשנות, השימוש בטכנולוגיה. התרגול מרחוק עזר להמון אנשים לא להגיע למרפאה באופן פיזי ועדיין להמשיך בטיפול ומעקב על ידי הפיזיותרפיסטים שלנו בצורה המיטבית"
בימים האחרונים, מאז ההקלות על ההגבלות בעקבות הקורונה, נדמה שמשהו השתחרר אצל קובי בן סימון (39), מנהל מכון הפיזיותרפיה והשיקום בקופת החולים מאוחדת באשדוד. שבועיים לפני שפרצה המגפה, מנהלת מרחב אשדוד, יוכי מאיר ביקשה ממנו לשמש כאחראי על תחום החירום בתחום ניהולה. "נורא התלבטתי", הוא אומר, "ואז הגיעה הקורונה – ומבלי שהספקתי לענות על הדבר הזה, נכנסתי לתפקיד". בן סימון התמודד עם התפקיד בהצלחה וקיבל החלטות בתנועה, זאת בזמן שרעייתו גילי ושתי בנותיהם נועה וזוהר, שהו לאורך היממה, בלעדיו, בביתם שברחובות. "בכל בוקר אספנו נתונים, קיימנו הערכות מצב, היה צורך ללמוד את הכל, לקיים את ההדרכה לצוותים על מרפאות התפרצות קורונה שפתחנו, לדאוג לציוד חירום שיהיה כל הזמן בצוותים. מבחינתי זה היה 'פרשי' אבל מאוד קשה, שעות לא שעות, ההנחיות ממשרד הבריאות לא היו מובנות, לא היה ברור לאן אנחנו הולכים ולקח כמה ימים להבין שהקורונה פרצה. הפנמנו זאת בתחילת חודש מרץ כשהייתה אמורה להתקיים מסיבת פורים של ועד העובדים, שהתבטלה בנסיבות אלה. אחרי זה כבר הבנו שיש פה עניין הרבה יותר רציני משפעת".
ועדיין יש כאלו שאומרים שקורונה ושפעת, הם בעצם אותה המחלה, שעשו פיל מנמלה.
"נכון, הרבה מאוד אנשים משווים בין השפעת לקורונה. גם משפעת מתים אבל אי אפשר להתכחש לנתונים, באיטליה 20 אלף איש מתו מקורונה בטווח של שלושה חודשים, דבר כזה לא קרה משפעת. עדיין לא ברור מהי הקורונה או ממה היא נובעת, אנחנו לומדים תוך כדי תנועה, אבל אי אפשר לזלזל בה".
הצוותים במכון הפיזיותרפיה נשמעו להנחיות של בן סימון כחיילים שיוצאים לקרב המקבלים הוראות ממפקדם בשטח, והגיעו לעבודה בשתי קפסולות: כחולים וכתומים, כצבעי הלוגו של מאוחדת. הקבוצות לא נפגשו לאורך התקופה, ולא קל היה לפרק צוות כה מגובש לשתיים. "וודאי שבמצב הזה העבודה הפכה ליותר מורכבת, הצוותים היו סופר מגויסים למטרה. היו לי שני מנהלים מעולים בצוותים: סלים סעדי ו-מרוה מורי כאשר מעיין ברדה, המזכירה האחראית ניהלה את כל נושא האונליין לצוותים שבמרחב. אחד הקשיים היה באשר לצוותי הפיזיותרפיה בתקופה כזו, הרי אנחנו פחות חיוניים מכל צוות אחר. העבודה שלנו ירדה משמעותית, כמעט ב-80 אחוז וההחלטה שהתקבלה הייתה שבמקום לשלוח את הצוותים הבייתה, השתמשנו ביכולות שלהם, בכדי לסייע למבוטחים שלנו. במצב כזה אתה מגלה שיש לך אנשים שאתה יכול לסמוך עליהם, בכל משימה, גם אם היא לא קשורה במחלקה שלהם. אחד הרעיונות שעלה במצב החירום במרחב הוא ביצוע שיחות לאוכלוסייה קשישה, וכן שיחות לחולים ולמבודדים. רק במרחב שלנו יש למעלה מ-9,000 איש שמוגדרים בדרגת סיכון. המשימה הגדולה הייתה לבצע שיחות לקשישים בכדי לבדוק מה המצב שלהם, איפה נמצאים, במה הם יכולים לעזור, האם יש להם צורך בתרופות או במזון. בנינו דף מידע במספר שפות, המותאם לכל קשיש עם מוקדים טלפוניים ייעודיים לטיפולים: פסיכולוגיה, שירותי מעבדה עד הבית, עמותות והיינו בקשר איתם. אם היינו מאתרים קשיש שזקוק לסיוע עובדת סוציאלית, היינו שולחים מייל לעובדת הסוציאלית המחוזית והיא הייתה דואגת לכך מיידית. הצוותים שלנו פעלו כל היום ביעילות רבה גם בנושא זה וגם בצירופם של אלפים לשירות האונליין. אין ספק כלל כי שנראה במהירות את ההשפעה של האינטרנט על הרפואה בקהילה, ניתן לעשות כל כך הרבה פעולות באמצעות האפליקציה של מאוחדת שאני מעריך שמבוטחים רבים ישתמשו בכך, גם אחרי הקורונה, ולא ימהרו להגיע למרפאה ולבזבז זמן יקר שלא לצורך".
באילו תגובות נתקלתם?
"הקשישים מאוד שמחו, חלק מהם לא קיבלו שיחה במשך שבועיים או שלושה מאף גורם, יש כאלה שהיו בבית ולא היו להם מזון או תרופות והם העריכו את הדאגה והאכפתיות מצידנו מאוד, אנשים סיפרו שלא פגשו את הילדים והנכדים ולא יצאו מהבית, ביניהם המון אנשים שהיו במצוקה וזה עשה להם מאוד טוב ש'מאוחדת' מתקשרת, שמישהו מתייחס אליהם, שמישהו מחשיב אותם. ממוקד החירום במרחב שלנו, הפורמט עבר לשאר המרחבים. כולם פעלו בצורה יוצאת מן הכלל".
ובכל תקופת הקורונה מכון הפיזיותרפיה היה סגור…
"לא מדויק. המכון היה סגור בהתאם להנחיות, המבוטחים הדחופים המשיכו להגיע למכון בתנאים החדשים עליהם הקפדנו, המשכנו לבצע ביקורי בית למי שהיה זקוק ובעיקר דאגנו שלא לסכן את המבוטחים שאינם יכולים להגיע למרפאה. הייתה הבנה מלאה מצד המבוטחים ויותר מזה, הצלחנו לעזור להם לשמור על הבריאות שלהם בדרך יעילה, זמינה וכל הזמן היינו קשובים לצרכים שלהם בדרכים הטכנולוגיות ובזכות המהפכה ההיברידית של מאוחדת. דרך תוכנה מיוחדת שחיברנו אליה את המבוטחים שלנו, ביצענו תרגול מרחוק, מדדנו את ההתקדמות שלהם יום אחר יום ועקבנו אחר ההתאוששות שלהם. אין ספק שזו גולת הכותרת מכל התקופה הזאת – החדשנות, השימוש בטכנולוגיה. התרגול מרחוק עזר להמון אנשים לא להגיע למרפאה באופן פיזי ועדיין להמשיך בטיפול ומעקב על ידי הפיזיותרפיסטים שלנו בצורה המיטבית".
במה מדובר בעצם?
"בעידן הטכנולוגיות המתפתחות אחד הכלים שתופס תאוצה הוא התרגול מרחוק. לתרגול בשיטה זו יתרונות רבים ובראשם הגברת ההיענות לתרגול שנמצא במחקר כגורם משמעותי בשיפור תוצאות תפקודיות. התוכניות נבנות על ידי פיזיותרפיסט לאחר בדיקה גופנית ראשונית. התרגול מרחוק מתקיים באמצעות תוכנה בה הפיזיותרפיסט בונה תוכנית תרגול אישית מותאמת למטופל, התוכנית כוללת לוח זמנים מפורט לתרגול וכמויות, כאשר המטופל מתרגל בביתו באמצעות מסך הפלאפון או המחשב מול דמות וירטואלית שמלווה אותו לאורך כל התרגול. הפיזיותרפיסט רואה את ההתקדמות ואת הביצוע של המטופל בזמן אמת, במידת הצורך יכול המטופל לשלוח הודעות למטפל ומתקשר איתו דרך התוכנה בכל שאלה שעולה על רמת הקושי, אופי התרגול או בכל שינוי. התרגול מרחוק למעשה מצמצם את כמות הפגישות הפרונטליות ואת כמות ההגעה של המבוטח למרפאה, מה שחוסך את המאמץ בהגעה אל המכון, אשר שלעתים יכול להיות מאתגר במצבו, או כמו בתקופת הקורונה אף מסכן".
התקופה האחרונה הייתה מורכבת מהרגיל בעיקר משום שגם רעייתו ואם בנותיו, גילי, עוסקת בתחום הפיזיותרפיה. "עלה לנו רעיון יצירתי", הוא מספר. "לעשות קמפינג בסלון. בנינו אוהל והבנות החליטו שהן לא מוכנות לצאת ממנו כל עוד הקורונה קיימת וכך יצא שהם אכלו באוהל, ישנו באוהל ושיחקו באוהל. במרפסת שמתי להן ערסל, היינו עושים יחד מרשמלו על הגז. שתביני, הן ממש התכוננו לזה: ארזו מזוודות, היו מתלבשות רק באוהל, פשוט לא היה לי סלון בבית והן הודיעו 'עד שלא נגמרת הקורונה אנחנו לא יוצאות מפה'. בסוף זה יצא לטובה, הדבר הזה העסיק אותן, מבחינתן הן שהו בחופשה, מבחינתנו ידענו שאנחנו בסוג של אוטומט, אחד נכנס הבייתה והשני יוצא, לא חושבים על חופש, אלא מאמינים שזו תקופה שתעבור".
ואיך, למרות הכל, מצליחים לשמור על הגחלת?
"פשוט עוברים את זה ביחד, כזוג. שנינו עוברים את הקשיים ואת התקופה, לא היה זמן 'לעצמך' בתקופה הזאת, היינו עוברים מעבודה א' לעבודה ב'. כל הזמן אומרים שהאישה היא זו שמנווטת את הבית, בתקופה כזו מבינים כמה האמרה הזו מדויקת. הצלחתי למלא את האחריות שקיבלתי ואת המשימות הרבות בעיקר בזכות אישתי שתמכה ואפשרה לי את הזמן לעשות את זה. כשהייתי חוזר מהעבודה היא רק הייתה הולכת לעבודה – וזה לא פשוט. אני מעריך ומעריץ אותה על כך, זה לא מובן מאליו".
ועכשיו אתם די חוזרים לשגרה, איך עושים את המעבר הזה?
"עדיין לומדים תוך כדי תנועה איך לחזור לשגרה בצורה המיטבית, עוד לא מקבלים מבוטחים בכמויות של לפני כן. יש חשש למבוטחים להגיע לטיפולים, למרות שאנו עומדים בכל תקנוני משרד הבריאות. אנשים חוששים מהידבקות ממקומות סגורים, מהתקבצות של אנשים. המגפה הזו השפיעה מאוד פסיכולוגית ומצד שני לא בטוח שזה יהיה לעוד הרבה זמן, אנחנו שוכחים מהר. מבחינתנו, אורך התורים השתנה והתארך פר מטפל, כדי לא ליצור התקהלות ולעמוד בכל קני התו הסגול. אמנם המכון משתרע על שטח מאוד גדול אבל יש פה המון מטפלים ואנו לוקחים בחשבון את כל הפרמטרים למיגון מקסימלי – גם שלנו וגם של המטופלים. יחד עם זאת אנו משתמשים המון בתרגול מרחוק, ובכך מאפשרים למטופלים להמשיך את הטיפולים החשובים לקידום בריאותם באפליקציה הייעודית".
איך אתה מסכם את התקופה הזו?
"אני עובד במשך שנים במאוחדת אבל עוצמות כאלה לא הרגשתי. היה איזה יום שעשינו הרמת כוסית ב'זום' עם כל המכון ואמרתי להם תודה על התקופה, יוכי מאיר הייתה בחדר השני ולא רציתי להפריע לה. פתאום היא שמעה אותי ונכנסה, אמרה לי 'עם מי אתה מדבר?' עניתי לה 'עם הצוות', היא לקחה את הטלפון, אמרה תודה לכולם, הביעה הוקרה – וזו הייתה תמונת ראי לכמה מעריכים וכמה הצוות היה חשוב בתהליך הזה. בתקופה הזו קיבלתי תעודה הוקרה על ההתגייסות במהלך תקופת הקורונה. לא ציפיתי לתעודה כזו, כי עשיתי את זה מתוך מחויבות והבנה שאמנם אני מנהל מכון פיזיותרפיה, אבל יש משהו גדול יותר מזה, שצריך להתגייס לטובתו".
לסיום, עם יד על הלב, ממה בכל זאת התרגשת?
"תראי, עם מנהלת המרחב, יוכי מאיר, לא עבדתי ביום יום עד למצב החירום. בכל התקופה הזו היינו מאוד צמודים וגיליתי אישה מדהימה, מעבר לניהול ולשגרה, מישהי שרואה את הבן אדם לפני שהיא רואה את העבודה והמשימות, היא יודעת לראות את העובד, להוקיר תודה בכל התהליך המטורף הזה. בתור מנהל זה נותן הכי הרבה דרייב לעובד, לא שכר ולא צ'ופרים, בסוף מה שקונה אותך זו היכולת לומר תודה שהיא הרבה יותר חשובה. במיוחד במצבי חירום – אתה רואה מי נמצא מולך. באותו אופן פעל גם מנהל המחוז, דני מושיוב. לפני החג הוא צלצל אליי, כדי לברך, והראה לי שלמרות העומס שיש עליו ולמרות התקופה הסופר מלחיצה, אני בלב שלו. הוא אמר לי 'אני רואה כל מה שאתה עושה ואני רוצה להגיד לך תודה'. זו מאוחדת, גם במצבים מורכבים כמו הקורונה עוצרים לרגע להודות על העבודה הקשה – וזה לגמרי מחמם את הלב".
