בגיל 15 הגעתי לאשדוד מאוקראינה, מעולם לא שמעתי על ישראל ובטח לא על אשדוד עד שהגעתי. הגעתי בקיץ, היה חם נורא ואת הים התיכון ראיתי בפעם הראשונה בחיי, לא ידעתי כמובן מילה בעברית, וביום הראשון הגעתי לים, איזה מראה משגע, חשבתי שהגעתי לגן עדן. קולות הרקע ששמעתי ברוסית נתנו לי קצת ביטחון והרגשה ביתית, כך לפחות חשבתי בהתחלה.

לאחר שבועיים של חופשה התחילה שנת הלימודים ואיתה האולפן, היה מאוד קשה להשתלב בכיתה ט׳ בלי לדעת מילה בעברית ולמרות שנראיתי לא רע בכלל נורא היה קשה לי להשתלב. כולם היו בינם לבין עצמם ולא ממש התייחסו, מדי פעם שאלו לשלומי אבל קשה להגיד שהצלחתי להתחבר חברתית.

תמיד הייתי ילדה שהחיוך לא היה הצד החזק שלה, לא היו לי הרבה סיבות לחייך בלי שום קשר וזה כנראה מה שהרחיק את כולם.

חוץ מתומר, הוא היה היחיד שניסה לחייך לעברי אבל הוא היה כל כך שונה ממני שלא חשבתי שמשהו יכול להתפתח ביננו, אז לא שיתפתי פעולה.

לקראת ראש השנה יצאתי עם הכיתה לטיול בחיפה, באוטובוס ישבתי לבד, התאים לי, מה שכנראה לא התאים ל-3 בני כיתתי שניסו בכל דרך להציק, לא ממש התייחסתי עד שאחד מהם ניסה לגעת בי, קמתי מיד וניסיתי לקרוא למורה, תומר הגיע מתחילת האוטובוס, שם ישב גם הוא לבד ובאופן מעורר כבוד העיף אותם מעליי, הם צחקו עליו ואמרו ״מה נראה לך שיצא לך משהו איתה? תמשיך לחלום…״

אז כמובן לא ידעתי על מה מדובר אבל את תומר לא אשכח. הוא התיישב לידי, לא ממש דיברנו אבל לפחות הרגשתי בטוחה.

למחרת הוא חיכה לי למחרת מחוץ לאולפן והציע ללות אותי הביתה, הצלחנו לתקשר ואפילו לצחוק בדרכנו הביתה, מאתיים מטר לפני הבית נפרדתי ממנו וכך נהגנו במשך כמה שבועות.

יום אחד, בדרכנו חזרה מבית הספר הוא התעקש להמשיך ללוות אותי, ניסיתי להתנגד מצד אחד אבל מאוד רציתי מצד שני, המשכנו עוד קצת ואז לראשונה העז לתת לי יד, היתה לו יד חמה ומחוספסת.

״ולריה״ צעקה אימי מהחלון בהיסטריה, עזבתי את ידו מהר ורצתי הביתה מבלי להיפרד ממנו. עליתי במהירות הביתה כולי מפוחדת אימי חיכתה לי כבר במדרגות והחלה לגעור בי ״זה מה שמצאת?״ ״אבא שלך יהרוג אותך אם הוא ידע״. נכנסתי בריצה לחדר והתחלתי לבכות, ״הוא היחיד שמתייחס אלי פה, אמא״, צעקתי, אותה זה לא עניין כמובן היא חשבה רק על התגובה של אבא שלי.

אחר כך, שנרגעה ישבתי לאכול והיא ניגשה אליי, היא הסבירה לי שהיא יודעת שמאוד קשה לי אבל תפקידה של אמא הוא לכוון את ילדיה לכיוון הנכון להם, הסברתי לה שמאוד קשה לי למצוא חברים והוא היחיד שעוזר לי ומבין אותי, גם לו מאוד קשה ויחד אנחנו מקלים על עצמנו ומצליחים למצוא זה עם זה כמה רגעים של אושר, אם לך ולאבא זה ממש מפריע אני מבינה אבל לי לא מפריע בכלל שהוא… אתיופי.

לסיפורים נוספים: ״כולה 200״ ש״ח״  |  ״נטלי״

 ניתן לקבל את הטור ישירות לוואצאפ בלחיצה על הבאנר הראשי בדף הבית