מאת רוית גולן

החבר מהגן כבר הגיע, איזה התרגשות, הילד נלהב והם כבר הולכים יחד לשחק, ובדיוק ברגע שהתיישבת עם הקפה מתנגנת לה "המנגינה" המוכרת ברקע: "הוא לקח לי את המשחק, אני לא מסכים שייגע לי בזה, זה שלי!!!".
למה הוא לא יכול לחלוק? כמה עוד אפשר להסביר שלא מתנהגים ככה שבא חבר לשחק ?, צריך לשתף כדי שישתפו אותך, זה לא נעים שלא חולקים!!.

אם המחשבות האלו חלפו גם בראשכם, אני מזמינה אתכם לקרוא ולקבל כלים –איך לעודד חלוקה בקרב הילדים ולגדלם עם ערכי נדיבות אמתית.

אז האם הילדים נולדים עם היכולת לחלוק ?, מדוע לא רצוי לאלץ ילדים לחלוק משחק? , איך ניתן לעודד בקרב הילד נדיבות אמתית?, לאילו כישורים התפתחותיים ורגשיים הילדים זוכים כשמתאמנים בחלוקה ?.

"שלי, שלי, שלי!!!"
בעוד תינוקות מאמינים שכל דבר הוא "שלי", גילאי 3 ו -4 בדרך כלל מבינים שרק דברים מסוימים שייכים להם. ילדים בגיל גן מרוכזים כל כך ברצונות שלהם, ששיתוף פשוט הוא לא בראש סדר עדיפויות שלהם. בגיל זה הם הופכים יותר ויותר לעצמאיים, הם מפתחים תחושת מסוגלות עצמית ונוטים לראות את החפצים האהובים עליהם כשלוחה של עצמם. כתוצאה מכך, הם באופן טבעי מגוננים על חפציהם. למרות שהילדים בגיל הזה בדרך כלל לא להוטים לשתף, הם יכולים להיות נדיבים באופן מפתיע, כאשר מבוגרים מעודדים אותם ומהווים דוגמה טובה לשיתוף.

לשתף מרצון
מריבות על שיתוף חפצים מתרחשות כל הזמן בין ילדים: ילד אחד עסוק עם צעצוע בעוד ילד חדש מגיע ורוצה את זה. כשאנחנו נאמר לילד: "זה יהיה נחמד אם תשתף בצעצועים שלך," או "כבר שיחקת בזה מספיק זמן, עכשיו תיתן למישהו אחר". הילד נאלץ לוותר על משהו שלו, לא ביוזמתו, אלא ביוזמתנו ההורים – אנחנו אלו שמשתפים וחולקים ולא הילד. וכך, הילד למד מהסיטואציה ששיתוף נותן הרגשה רעה.

ילדים לומדים יותר כישורי חיים ונדיבות, כאשר הם לא נאלצים לחלוק.

אנחנו רוצים לגדל ילדים טובי לב, נדיבים, ובעלי מודעות לאחר. אך לרוב הדרך שלנו להשיג זאת נעשית על ידי כפייה וכך הגישה שלנו כלפי נושא השיתוף הופכת להיות חרב פיפיות.
בהתחלה, ילדים חולקים כי ההורים, או המטפלים שלהם אומרים להם. על מנת להתחיל לשתף מרצון, ילד צריך להיות מסוגל להזדהות ולהבין, למשל, שחבר למשחק משתוקק לבובה או מכונית מסוימת, בדיוק כמו שהוא משתוקק לכך. היכולת להבין את צרכי האחר, דורשת יכולת התפתחותית של כישורים קוגניטיביים ורגשיים, אשר רק מתחילים להתפתח בילדים בגיל זה. עם הזמן, הילד יהיה יותר נדיב, כי זה יגרום לו להרגיש טוב לראות עוד ילד שמח. כמו כן, הוא גם יבין שאם הוא חולק את מה שיש לו עם חבר, הוא צפוי לקבל משהו בחזרה.
בתרפיה המסתייעת בבעלי-חיים יש הזדמנות נהדרת לפתח ולעבוד על הכישורים הללו, מאחר ועל מנת להתקרב ולזכות בקרבת החיות, הילד נדרש להבין את צרכי האחר, להראות מודעות ואחריות כלפי האחר, מה שדורש מהילד להתנתק לרגע מצרכיו האישיים על מנת לעזור ולטפל באחר. הילדים מקבלים הזדמנות ל"התאמן" מול בעלי-החיים. החיות מעודדות בילדים רצון לקחת אחריות ומוטיבציה לחלוק ולתת, הילדים זוכים מהם לפידבק מידי, בדיוק כפי שקורה בחיים האמתיים.

שיתוף מסורתי
שיתוף מסורתי עובד על העיקרון בו מצופה מהילדים לוותר על משהו בהתאם לדרישה המידית של מישהו אחר. עם נהיה כנים, זה דבר שלא ממש היינו רוצים לעשות ובמציאות גם לא נעשה. אם מישהו היה חונה במקום החנייה שהמתנו כבר 10 דקות שהתפנה, או "חוטף" לנו את התור בחנות. .רוב הסיכויים שלא היינו עוברים על כך בשתיקה, ובצדק, כי זה מקומם. כמבוגרים, אנו מצפים שאנשים יחכו לתורם. אנחנו יכולים בשמחה לתת את תורנו בחנות לחבר או אפילו אדם זר, אבל אנחנו רוצים שהם יחכו עד שנסיים. אותו הדבר צריך לחול על ילדים: לתת לילד לסיים לשחק עם הצעצוע עד שהוא מניח אותו ועובר למשהו אחר, כך הילד לומד לקיחת תורות ושיתוף, היופי שבדבר שהכול נעשה מיוזמתו.

הכנה רגשית
לילדים יש הבנה מעורפלת לגבי הזמן, ולכן מבחינתם אם לא נתנו להם ציון זמן מוחשי הכול חייב לקרות עכשיו, ברגע זה. ולכן יהיה להם קשה יותר להבין את המשמעות כשנבקש "לרדת מהנדנדה בעוד 5 דקות", אבל הרבה יותר קל להבין כשנבקש – "שכשתסיים תיתן לילד שמחכה בתור להתנדנד", מאותו הרגע שהוא ישיב "בסדר", לא תאמינו איך זמן השהות בנדנדה מתקצר וכמה הם מתלהבים לשתף, כי הם לקחו אחריות. הילדים כל כך שקועים במשחק, בכל משחק, ולכן לפני הסיום הם חייבים להתכונן לכך רגשית (מה שחטיפת משחק אינה מאפשרת). כשאנו נותנים את האפשרות לסיים ולתת, הילד המשתף כבר מרגיש מוכן לוותר ולחלוק.
מעבר לכך, לימדנו את הילד אסרטיביות חיובית. כי להמשך הדרך אם הוא יידע לומר "לא עכשיו, כשאסיים אתן לך". הילד ילמד לעמוד על שלו, וגם לדעת להציב גבולות מול ילדים אחרים. וזו מיומנות חיים חשובה.

נדיבות ומודעות לאחר 
ברגעים שהילד מצליח לחכות לתורו, חשוב לומר לו שראיתם שהמתין כל כך יפה אפילו שהיה לו קשה, (זה שיעור גדול באדיבות ומודעות לאחרים).זה מרגש לחוות רגע בו הילד מוסר מרצון צעצוע, זה בהחלט רגע משמח עבור שני הילדים. זה רגע שבו הילד חווה שצף של רגשות טובים שמגיעים מנדיבות לאחרים. זאת נדיבות אמתית ! זו הרגשה חמה, שבשמחה הילד ירצה לחוות שוב ולחזור עליה שוב ושוב, גם אם הורה צופה או לא.

מיומנות ההמתנה
אז מה לגבי הילד המחכה? ההמתנה היא קשה, במיוחד לילדים בגילאי 2-6 שהם אימפולסיביים יותר בתגובותיהם, אבל בדיוק כמו אסרטיביות, ההמתנה היא מיומנות חיים מצוינת. זה בסדר שהילד המחכה יחווה רגשות של תסכול, עצב או כעס במשך זמן מה. ברגעים אלו הילד גם בוחן אתכם, אם אתם מסוגלים להכיל אותו כשהוא מביע רגשות שליליים. כך הילד מתחיל ללמוד לשלוט בהתנהגות ולבטא את הרגשות האינטנסיביים כראוי. שליטה בדחפים זו מיומנות שעובדים עליה מתחילת הילדות המוקדמת, למיומנות הזו יש חלק חיוני בתהליכי התפתחות המוח, והיא מתחזקת באמצעות תרגול. ולכן, שיתוף באמצעות לקיחת תור מעניקה לילד אימון מצוין.
בעוד ילד אחד מחכה לתורו לשחק עם משהו, אפשר לעזור למצוא עבורו פעילות מעניינת לעשות בינתיים, למשל: לשחק עם הבובות, לתת לו חוברת צביעה או לגו.

הנה כמה צעדים שניתן לנקוט כדי לעזור לתהליך: 
1. לעודד את הילדים לחלוק אתכם, ההורים. זה יהיה עבורם קל יותר, כי הם יודעים שאתם לא תנסו לחטוף לו את המשחק או להגיב בבכי וצרחות כפי שחווה בשטח, מול ילדים. לעתים קרובות, אפשר לבקש מהילדים שיחלקו אתכם צעצוע אהוב, כך יוכלו לקבל ביטחון בידיעה שהם יכולים לבקש אותו בחזרה.
2. ללכת לגן השעשועים. זהו אחד המקומות הטובים ביותר ללמוד על לקיחת תור, כי הציוד שם לא שייך לאף אחד. הילדים רואים שכולם מקבלים הזדמנות לגלוש במגלשה, והוא יבין גם שגם שנמצאים עוד כמה ילדים בארגז החול ובעת בעונה אחת זה יכול להיות כיף.
3. אם הזמנתם חבר הביתה וידוע לכם שלילד יש קושי לחלוק דברים. לפני הגעת החבר, תנו לילד להחליט ואפילו להניח בקופסא מיוחדת, צעצועים שהוא מוכן לחלוק. ולשאול אותו למשל "באיזה משחקים אתה מרשה שהחבר ישחק אתך ? בוא נניח אותם בקופסא. הידיעה שהם לא תמיד צריכים לחלוק מקלה על ילדים, כדי שיוכלו לשחרר את אחיזתם בצעצועים בשאר הזמן עם החבר.
4. בקרב אחים, מומלץ לוודא שיש כפולות דומות מספיק של צעצועים פופולריים.
5. אפשר לעזור לילדים למצוא דרך לשחק ביחד. לדוגמא, מכוניות צעצוע יכולות לשלב גם רכבת ואפשר למצוא לה אחריות מסוימת, להגדיר שהילד יכול לעצור את הרכבת שלו בזמן שהמכוניות עוברות במעבר.
6. ללמד את היסודות של משא ומתן. כאשר קונפליקט מתעורר, לשבת עם שני הילדים ולדבר על מה לעשות. במקום לצעוק, לתפוס את הצעצוע, או לוותר, אפשר לשאול אם מותר לשחק עם זה? או להציע להם לשחק ביחד, ולהסביר שככה זה יותר נעים.
7. לא לחטוף –להחליף, ללמד את הילד שברגע שרוצה לקחת משהו מילד אחר עליו לתת לו צעצוע אחר. כך הם נהנים יותר לחלוק, הילד הראשון שלוקחים ממנו מרגיש נהדר ומתרגש שמביאים לו משהו אחר לשחק וזה מקל עליו את הפרידה מהצעצוע שאצלו. ואם הוא ממש מתעקש פשוט להזכיר לילד, שיופי שהוא ניסה, זה היה רעיון נהדר אבל אם הילד השני לא מוכן להחליף נחכה שיסיים.

שיהיה שיתוף מהנה !!.

מאת: רוית גולן- מטפלת רגשית בעזרת בעלי-חיים ומנחת הורים. אמא לשתיים, בעלת B.A במדעי החברה, ובוגרת סמינר הקיבוצים לטיפול בעזרת בעלי-חיים. מתמחה בטיפול עם ילדים ומתבגרים בעלי קשיים התנהגותיים וחברתיים על רקע רגשי.
https://www.facebook.com/golanravit

מקור המאמר: Articles.co.il/רוית גולן