את אתי אטיאס כולנו מכירים כלוחמת זכויות הנשים, הליידי האשדודית שנראה כאילו תמיד היתה פה שלא לומר נולדה פה. הקשר שלי עם אתי חוצה כבר עשור ויחד עברנו מאות שעות של שיחות, עבודה ופרוייקטים רבים, עם החברות וההערכה ההדדית הרשיתי לעצמי להציע לה ראיון שהוא שיחה אישית משוחררת על המסע שלה ושל הוריה ואיך מוסליני קשור לעובדה שאתי (גבאי) אטיאס הגיעה אלינו לאשדוד.

המסע שהתחיל בטורקיה דרך מילאנו לטנג׳יר שבמרוקו, קריית חיים שוב טנג׳יר ורק אז… ישראל. המסע של אסתר גבאי – שכולנו מכירים שאתי אטיאס מתחיל עכשיו.

הקשר האיטלקי

מה הזכרונות שלך ממרוקו?

״מרוקו שאני הכרתי היתה לגמרי ספרדית וגם הערבים דיברו ספרדית. אמא דיברה על מילאנו על קורסו, הסקאלה של בואנוס איירס (השדרה הראשית במילאנו) שהיתה הולכת לראות מופעים עם אחיה, תמונות ילדותה ונעוריה של אמא רחל צולמו בשדרה הראשית במילאנו בחזית החנות שהיתה לאביה, לבושה עקבים ושמלות סיפורים של אבא שמואל יפה התואר עם העיניים הכחולות, סיפורים על חתירה זוגית יחד עם אמי בנהר הלגוקומו…״

לא יצא לך לחזור לאיטליה?

״ב-2008 ביקרתי בביתם באיטליה, מצאתי את אותה דירה, ואת החנות, שנמצאת על אחת השדרות הראשיות במילאנו, צילמתי הכל בהתרגשות, מצאתי את חוזה השכירות המוצהב, הכל אצלי בבית. לצערי לא זכיתי אפילו לספר לאמי על ההתרגשות שאחזה בי, זו כל ירושתי. ניירת ותמונות מצהיבות. כיום, לי ולחלק מילדיי יש דרכון איטלקי (מלבד אלה שלא יכלו בגלל סיבות בטחוניות)״

הקשר הטורקי

הוריה של אתי אטיאס (גבאי) בניגוד להרבה דעות רווחות לא נולדו כלל במרוקו, אלא בטורקיה, ואם זה מפתיע אתכם אז המקור של המוצא הוא בכלל איטליה, לשם חזרו הוריה בהמשך ושם חיו ברווחה עד מלחמת העולם השניה. שם הכירו, התארסו, ומשם נאלצו לברוח עם עלייתו של מוסליני.

איטליה של מוסליני והבריחה לטנג׳יר

השורשים שלך מתחילים בכלל באיטליה?

״הוריי התארסו באיטליה ואז החלה תקופת מוסליני שהחל לשלוח משפחות יהודיות לגרמניה, הוריי ראו (לשמחתי) את הנולד, נעלו את הבתים כולל הסחורות, לקחו את הכסף ונסעו. סבא כבר נפטר, סבתא ואמא חזרו לטורקיה, האח הגדול נסע לקובה ואבא הגיע לטנג׳יר עם משפחתו שהיתה עד 1956 עיר בינלאומית תוססת.״

למה דווקא טנג׳יר?

״היתה בטנג׳יר קהילה מאוד גדולה של איטלקים, אבי שניהל עם משפחתו חנות גלידה ביקש מהשלטונות כהמתלה אישור להביא את אימי כביכול לסייע לו בחנות, עד היום יש לי את המכתבים בהם הוא מבקש מהממשל את עזרתה של אימי, רשל גבאי לעזרה בחנות.״

איך הגיע אמך לטנג׳יר?

״עם קבלת האישור לקחה אימי, 2 מזוודות קטנות ונסעה לבדה אל הלא נודע, חצתה את אירופה ברכבת בשיאה של מלחמת העולם השניה, כדי להצטרף לאהוב ליבה, בנמל ב״טריאסטה״ פגש אותה קרוב משפחה ששאל אותה ״רשליקה, מה את עושה פה?״ העולם בוער סעי הביתה… והיא בשלה, אני נוסעת לחבר שלי, בטנג׳יר. שם, בטנג׳יר הרחוקה התחתנה אמי, ללא משפחתה וללא אירוע נוצץ, אבל עם אהבה גדולה. ובטנג׳יר נולדה גם אחותי הגדולה.״

עולים לארץ, לקריית חיים

אז נולדת בכלל בישראל?

״כן, בשנת 1945, ללא התראה או סיבה מיוחדת עולים אבי, אימי ואחותי ארצה. לאמא היתה אחות שכבר היתה פה בארץ, דודה מלכה, שעלתה ישירות מטורקיה במסגרת עליית הנוער. הימים הם ימי הצנע, תקופת מלחמת העצמאות, והוריי נוחתים בקריית חיים, אני נולדתי בבית יולדות בחיפה, עד היום אני מאוד מתקשה להבין איך מהסקאלה של מילאנו מגיעים הוריי לקריית חיים, בית קטן בלב שום מקום, הכל מסביב חולות, כמה צריפים, הייתי בת 5 ואני זוכרת טוב מאוד את הבית שלנו, חדר עם פינת אוכל, ומטבחון, שירותים ומקלחת בחוץ.בחצר. ככה היא גידלה אותנו שם.״

אמא לא התגעגעה לאיטליה?

״גם שם, בלב השום מקום הלבישה אותנו אמי כפי שהלבישו אותה, עם שמלות מלמלה וסרטים בשיער כאילו אנחנו בשדרה הראשית במילאנו. הימים היו ימי מלחמת העצמאות, אבא במלחמה ואמה לבד, הרבה יוצא לי לחשוב גם היום, איך היא עשתה את זה? לעמוד בתור עם פנקסי בולים כדי לקבל אוכל, ואת הדברים הטובים, הצ׳ופרים קיבלנו מסבתא בחבילות היה בהם נקניק, קפה, שוקולד וסוכריות שגם אותם דאגה אימי לחלוק עם השכנים.״

חוזרים לטנג׳יר

 ב-1952, שותף של הדוד מטנג׳יר מגיע לביקור בארץ ופוגש בהוריה של אתי, הוא נדהם לפגוש אותם ויותר מכך לראות את התנאים בהם חיו, עם עבודת שכנוע מקצועית הצליח לשכנכע את ההורים לחזור לטנג׳יר, הם אכן חזרו והדברים החלו להסתדר טוב יותר עבור המשפחה. בסך הכל מספרת אתי על ילדות יפה, צנועה, אין תמיד כסף לסרט, אפילו לא ל״מטינה״ סרט שהוקרן מוקדם יותר במחיר מוזל: ״היינו מאושרים, היינו יחד, קראנו המון, המון ספרים, היו הרבה הצגות ומחזות אחרי צהריים, בבית שמענו אריות איטלקיות אותן שר אבי בקולי קולות עם קולו הנפלא ובכלל, היתה אווירה מאוד משמעותית של תרבות. למרות שלא היו מותרות וחופשות, לא היה חסר לנו כלום״ מספרת אתי בגעגוע רחוק

עזבת את ישראל אבל ישראל לא עזבה אותך?

״ממש ככה,  בגיל 15 גוייסתי לתנועה המחתרתית אחותי אחותי הגדולה שכנעה אותי להצטרף, המפגשים היו בסתר לפי סימנים מוסכמים, במסווה של שיעורי אנגלית . הפעם הראשונה שיצאתי לחופש היתה בגיל 16, זה היה לסמינר בצרפת מטעם התנועה, זה היה בחווה ליד העיר טולוז, כשחזרתי כמדריכה לטנג׳יר, היתה לי קבוצה עליה הייתי אחראית ואותה הדרכתי.הייתי מטיפה ציונות וכולי בת 16.״

מתי את חוזרת לארץ?

״בגיל 17 החליטה אחותי לעלות ארצה בעקבות החבר שלה, והצהירה שאם היא עולה אני עולה איתה. ההורים כמובן התנגדו, הצטרף אליהם הדוד העשיר מקובה שהיה בביקור בטנג׳יר שהבטיח לאמי בתמורה להשארותי לימודים אקדמיים בצרפת על חשבונו, כי ידע שאהבתי נורא ללמוד. אותי כמובן זה פחות עניין ממשימה ציונית וכשלא עזרו השכנועים עליתי לארץ, זה היה בגיל 17 במסגרת גרעין ״אגוז״.

עולים ״שוב״ לישראל

איך הכרת את גדי, לימים בעלך?

״הגענו להכשרה בת 6 חודשים בצרפת, הדבר הראשון שאני זוכרת מהמחנה זה בחור צעיר, עם עיניים כחולות, שחצן שהסתכל עלינו מלמעלה כדי לבחון את ״הסחורה החדשה״ שהגיעה, קראו לו גדי אטיאס, לימים בעלי, למרות שלא שם התחלנו את הקשר כי לא ממש חיבבתי אותו. הוא לימד אותי שח, ולכולם היה ברור שנהיה יחד חוץ מלי.״

איך היתה הקליטה בארץ ישראל?

״הגענו לקיבוץ ומרבית חברי הגרעין החלו אט אט להתחתן ולעזוב את הקיבוץ, בזמנו, אם היית רוצה לגור עם בן הזוג היית צריך להתחתן ולבקש יחידת דיור מועדת התרבות של הקיבוץ ובמחסן תופרים לך שמלה שהקשר בינה לבין שמלת כלה הוא רק הצבע, לבן.והתחתנו על הדשא בקיבוץ.״ כשנולד עדן, הבכור שלי, אישרו לי מהקיבוץ לצאת וללמוד הוראה בסמינר אורנים בצפון, האישור ללימודים הפתיע את כולם ואותי ראשונה, אחרי 4 שנים בלבד בקיבוץ, מימון הלימודים היה כרוך בהתחייבות להישאר בקיבוץ לפחות עוד מספר שנים וזו היתה החלטה לא קלה עבורנו. הרבה חברים מהגרעין התחילו לעזוב והחלטנו לוותר על ההצעה ולחפש את עתידנו במקום אחר.״

מגיעים לאשדוד – תחנה אחרונה במסע

איך הגעתם דווקא לאשדוד?

״ב-1968 יצא גדי בעלי לסיור בכמה ערים בינהן אשדוד, הוא התאהב במקום עם הים, בבתים הקטנים עם הגגות האדומים ברובע א׳ וכך נפל הפור על אשדוד. השאר, היסטוריה.״

איפה ומתי פרץ אצלך הקטע הנשי?

״כשבאנו לבקש את זכותנו לקבל דירה מ״עמיגור״ שאל הפקיד את גדי, בעלי אם הוא עובד, הוא הנהן בראשו, וכששאל אותי אם אני עובדת עניתי שלא, והוא שאל: ״עקרת בית״? ואני ישר קפצתי ״לא עקרת בית״. נורא נעלבתי מהמושג עקרת בית, הבנתי שאני חייבת לעבוד ולא משנה במה. באותה נקודת זמן כבר התחלתי להבין את מה שאני מנסה להעביר בשני העשורים האחרונים, היום יש לזה גם שם יפה… ״העצמה נשית״. עצמאות של אישה מגיעה קודם כל מהעצמאות הכלכלית שלה.״

איפה עבדת?

״התחלתי לעבוד ב״רבלון״, לקפל קופסאות ולמלא שפורפרות, הייתי מורה מחליפה כשבקושי ידעתי עברית ועוד כל מיני עבודות מזדמנות, העקר היה לעבוד.״

יש שמועה שאת הנדסאית אלקטרוניקה בהכשרתך

״אמת. בוקר אחד בלשכת העבודה הודיעו על גיוס לאלת״א שרק הגיעו לעיר, חיפשו צעירים עם בגרות להכשרה באלקטרוניקה, למרות שלא היה לי שום קשר לתחום האלקטרוניקה קפצתי בהסכמה ויצאתי לקורס אלקטרוניקה, ואחרי שנה הפכתי להנדסאית אלקטרוניקה באלת״א.״

כמה שנים עבדת באלת״א?

״18 שנים, ככה הצלחנו לקנות לנו בית, הגענו עם מיטת ברזל ו-100 לירות מהקיבוץ ובזכות המאמץ הזוגי הצלחנו לעמוד על הרגליים וללא עזרה מאיש בנינו את חיינו.״

הנדסאית אלקטרוניקה? על זה חלמת בתור ילדה?

״מוזר שאתה שואל, אני זוכרת שבטירוף היומיומי, הייתי מסיימת את העבודה ואת משימות הבית והייתי יוצאת לגינה הקטנה שלי ברובע ו׳ ומסתכלת למעלה ושואלת: ״זה מה שאתה מתכנן בשבילי״? עם כל ההערכה לאלת״א היו לי בפנים, בלב תכניות אחרות לגמרי, זה לא הייתי אני.״

ההתחלה בויצ״ו

איך התחיל הקשר לויצ״ו?

״באלת״א הכרתי באלת״א את דינה נקש ז״ל, זה היה בדיוק שנה אחרי הלידה של בן הזקונים שלי, היא לא נתנה לי מנוח עם ההצעה לבוא להתנדב בויצ״ו, עם 4 ילדים ובעל מרוקאי שלא מוותר על שום סלט בשבת, איפה לעזאזל אצליח להכניס התנדבות בויצ״ו?״

היא כמובן לא הרפתה עד שהשיגה את מבוקשה והגעתי לויצ״ו בהתנדבות כמגייסת כספים, קיבלתי סניף עם 150 לירות עזבתי אותו עם 70,000 ש״ח. והכל תוך כדי עבודה אלת״א ועם 4 ילדים בבית. ההעדרויות באלת״א עיכבו לי את הדרגה כי הייתי עסוקה בלפגוש אנשי עסקים, ארגנתי את תחרות ״אשת השנה של אשדוד״, לילי כנפי היתה אשת השנה הראשונה של אשדוד. היינו עורכות ערבי התרמה מפוארים וקוקטיילים אצל דמויות מפורסמות בינהם אריה קלנג ושטיינץ, מכירות פומביות עם מני פאר ועוד…״

מתי סיימת את עבודתך באלת״א?

״ב-1988 עזבתי סופית את אלת״א ופתחנו בית קפה, על ההרפתקאה העסקית הזו ברשותכם לא ארצה להרחיב״. אומרת אתי בחיוך… ״ניהלתי בהתנדבות את ״בית האמנים״ ועבדתי קצת בנדל״ן והתנסיתי בעוד כמה דברים והכל במקביל לניהול של בית ויצ״ו.״

נכנסת לפוליטיקה

איך התחיל הפרק הפוליטי בחייך?

״ב-1993 החלטתי להענות להצעה של אייל בן שמחון ולהצטרף לאשדוד נטו כמס׳ 3 – וזה עבד, קיבלנו 3 מנדטים ונבחרתי לחברת מועצת העיר, הייתי אז דמות מוכרת בעיקר בזכות הפעילות הציבורית שעשיתי, במועצת העיר הייתי אחראית על יחסים בינלאומיים, והייתי הראשונה שהקימה את הדוכן של אשדוד ביריד בבורדו, צרפת. בנוסף ניהלתי את מועצת הנשים העירונית שהקמנו ב-1984 שלא היתה קיימת ושם התחילה בעצם העשייה הנשית העירונית בצורה ממוסדת. מאוחר יותר בעקבות תקן שנדרש על פי חוק נקראתי ע״י צבי צילקר לשמש כיועצת ראש העיר לענייני נשים. המשכתי את התפקיד גם תחת שרביטו של ד״ר יחיאל לסרי.״

ולסיום…

לפני שנה יצאה אתי אטיאס לפנסיה מעיריית אשדוד אחרי 11 שנות פעילות כיועצת ראש העיר לענייני נשים והצליחה לייצר הישגים רבים, הבולט שבהם הוא הפיכתה של העיר אשדוד לידידותית לנשים, הוציאה את העיתון ״מבט נשי״ והכניסה את נושא הקורסים וההכשרות לנשים במחירים מסובסדים. אתי אטיאס קיבלה את הערכת הועדה ליקירי העיר ובחרה בה השנה ליקירת העיר אשדוד, ומי שחשב שכאן נעצר הסיפור טועה. אתי סוגרת מעגל בויצ״ו וחוזרת לנהל (בהתנדבות, איך לא) את בית ויצ״ו אשדוד, בחודשים המעטים בהם נמצאת אתי כבר ניכר השינוי בהיקפי הפעילות והאנרגיה החיובית שלה כבר מורגשים. התכניות רבות וזה בדיוק המקום לאחל לה הצלחה בשנה החדשה.