קידושין ביהדות הם אקט של קניין אשר מתבצע בשלוש דרכים אפשרויות – בשטר, בביאה או בכסף. כיום, נהוג לערוך את הקידושין בין האיש והאישה בשווה כסף וכמעט תמיד עם טבעת. זוהי למעשה טבעת הנישואין אשר מוכרת לכולנו ואשר מוענקת לכלה ביום חופתה בליווי הברכה "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל" (ולקול צהלות הקהל והרב – "מקודשת, מקודשת, מקודשת").
רבים תוהים מהו משקלה של טבעת אירוסין ביהדות. קרי, הטבעת אשר מוענקת לאישה במעמד הצעת הנישואין. האם מדובר בטבעת בעלת משמעותית דתית? מהם מקורותיו של מנהג זה? האם ישנן הגבלות שונות לגבי טבעת אירוסין (כפי שישנן הגבלות ברורות על טבעת נישואין)? כל זאת ועוד ברשימה הבאה.
מקורותיה של טבעת האירוסין בעולם
ישנה סברה לפיה המצרים הקדמונים היו הראשונים אשר העניקו טבעות אירוסין, ושהמנהג אומץ לאחר מכן על ידי התרבות היוונית. עם זאת, בחינה מדוקדקת של המקורות ההיסטוריים מצליחה להציג ראיות קונקרטיות ואמיתיות לטבעות אירוסין רק מהתקופה הרומית. במרבית המדינות בהן השתרש המנהג, טבעת אירוסין נענדת על האצבע הרביעית של יד שמאל (הקמיצה), אצבע אשר שמה נקשר בעבר עם "וריד האהבה" ("ואנה אמוריס"). מכאן, המנהג הלך והתפתח באופנים שונים בכל העולם.
בתקופה רומית, הכלה המיועדת הייתה מקבלת מבחיר ליבה שתי טבעות – אחת מזהב לענידה בציבור, ואחת ממתכת לענידה בבית (בעת ביצוע המטלות). הפופולאריות הרבה של טבעות אירוסין עם יהלום הופיעה למרבה הפלא רק בתחילת המאה ה-20 ובעיקר תפסה תאוצה בארה"ב. זאת, כאשר העדות הראשונה לגבי טבעת אירוסין עם יהלום מיוחסת לתקופת הרנסנס ולנישואיהם של מקסימיליאן הראשון (קיסר האימפריה הרומית) וכלתו, מארי מבורגונדיה.
ומה לגבי טבעות אירוסין ביהדות?
ביהדות, אין משמעות הלכתית אשר עומדת מאחורי טבעת אירוסין. עם זאת, המנהג השתרש היטב גם בקרב יהודים (וישראלים) בעיקר משלוש סיבות:
- 1. ישנן התייחסויות לאירוסין לאורך השנים בקרב הוגים, חכמים ומלומדים (כגון חז"ל, רבי סעדיה גאון ועוד).
- 2. העם היהודי חי במשך מאות שנים בתפוצות ובתקופת הגלות הארוכה סיגל לעצמו גם ממנהגי האזור.
- 3. הענקת טבעת אירוסין הפכה ב-50 השנים האחרונות לאקט פופולארי בתרבות המערבית המודרנית (ובעיקר בתרבות האמריקאית אשר משפיעה מאד על "אחותה הקטנה" בישראל).
מבחינת הכתבים היהודיים, המשמעות של המונח אירוסין השתנתה במרוצת השנים מתקופת המקרא ועד לימינו אנו. בימי חז"ל ובלשון התורה, האירוסין היו נפרדים מהקידושים. במסגרת האירוסין, החתן היה מביא אל בית משפחתו את הכלה, מעניק לה מתנות (ובין השאר טבעת אירוסין), וזו הייתה נאסרת על אחרים מחמת היותה "מקודשת". בעבר, תקופת הקידושין הייתה אורכת כ-12 חודשים מרגע הענקת הטבעת ועד למועד החתונה עצמה (שנערכה תחת חופה עם שבע ברכות). כלומר, הייתה הפרדה מוחלטת וברורה בין האירוסין לבין הקידושין.
עם השנים, פרק הזמן הנ"ל התקצר לכדי דקות בודדות בלבד, ובימינו קידושין ואירוסין נערכים באותו מעמד מתחת לחופה. הטבעת אשר שימשה בעבר כ"טבעת אירוסין" הפכה ל"טבעת נישואין" וכל השאר היסטוריה.
חשוב לציין כי האישה איננה מחויבת לענוד את הטבעת (לא את טבעת הנישואין ולא את טבעת האירוסין, כמובן). ענידת הטבעת היא אפוא אקט בעל משמעות חברתית בלבד. יש אשר רואים את הענקת טבעת האירוסין לכלה כחלק ממנהג ה"סובלונות". בימים עברו, טרם החתונה, היה נהוג לערוך סעודת סובלונות אשר במהלכה הגבר היה מעריף מתנות על אשתו לעתיד ובין השאר מעניק לה טבעת אירוסין.
ומה קורה היום?
בתרבות הישראלית, מרבית הכלות המיועדות זוכות לענוד על אצבען טבעת אירוסין המוענקת להן בעת הצעת הנישואין. טבעות האירוסין הפופולאריות ביותר הן טבעות זהב (לבן או צהוב) עם יהלום מרכזי. בין הטבעות השונות ניתן למצוא כמובן עיצובים מדליקים כגון טבעות עם יהלומי צד (המשובצים על גבי החישוק לצד הכתר), טבעות אירוסין טוויסט (המעוצבות עם חישוק שאיננו עגול לחלוטין) ועוד. הענקת טבעת אירוסין הפכה אפוא לשלב הראשון בדרך של הזוג הצעיר אל החופה. לרוב, ממועד הענקתה מתהפך שעון החול ומתחיל המרוץ אל החופה אשר עובר כמובן בשמלה, בנעליים, באולם, בקייטרינג וכו'.
באדיבות רשת תכישיטי דניאל
