יהודית! מי היא? בשביל להבין מי היא, צריך ראשית להבין רקע קליל: בימי בית שני נכתבו ספרים על ידי יהודים, שלא נכללו בתנ"ך.
על הסיבות ללמה, מומלץ לשאול רב ולא בצחוק. הנושא מעניין מאד בפני עצמו ואפשר גם לגגל אותו, אך נחזור ליהודית, שהיא גם הגיבורה של הספר החיצוני, שבעיני הנוצרים הקתולים (ואולי עוד כמה) הוא קדוש:
ספר יהודית. ומיהי אותה יהודית? המדובר הוא בגיבורה יוצאת דופן, אישה חדה ומיוחדת, לא לוחמת אמנם בהכשרתה – אך לביאה בעת הצורך.
בתקופה ההיא בה נבוכדנצאר שלט, נשלח הולופרנס שר הצבאות האשורי שלו, למסע כיבושים מגעיל. התכנית – ירושלים. בדרך, כמו כל נרקסיסט, פלש לישראל ועל הדרך צר על העיר בתוליה שהיתה בשומרון.
יהודית בת ממרי היתה אלמנה שנותרה עם ממון רב ומשרתים, בבתוליה. חוסר האמונה של בני עמנו עיצבן אותה בלשון המעטה, והיא החליטה לזמן אל ביתה את זקני העיר ועוזיה, והרביצה בהם תורה. זעמה היה על חוסר אמונתם, והיא עשתה מעשה: אחרי תפילה יפה ועמוקה, התאפרה, התקשטה ויצאה לבדה למחנה של הולופרנס.
אפשר רק לשער איך ניצלה את יופיה בכך ששכנעה את השומרים להכניסה להולופרנס, באמתלה (תירוץ, זו מילה לטריוויה) שהיא צריכה להתפלל עבור עמה החוטא… הפוך על הפוך.
מפה לשם, היא והולופרנס התחברו מאד. הוא נהנה מאד, כי היא כנראה היתה יפה וכריזמטית. היא גם גרמה לו לשתות הרבה, עד שרצה להשאר איתה לבד. היא שתתה פחות, הרבה פחות.
הוא שתה, עד שלא ידע ונרדם. והיא לקחה לו בטעות את החרב, ובטעות פטרה את עמנו מהצרה הזאת שנקראה הולופרנס.
יהודית לא היתה פראיירית, והיא סיימה את עבודתה עם מזכרת: את הראש הביאה לבני עירה, דרשה להחזיר אותו לאוהל במחנה שלו – כדי שכשהאשורים יבואו, הם יראו את הראש ויבהלו. לאחר מכן, יהודית קראה לצאת למלחמה בגאון, עם שיר הלל! (נשים לב שהיציאה היתה רק לאחר חיסול הראש, וזו נקודה מעניינת).
יהודית עם הראש של הולופרנס על מגש על ראש של שותפה למעשה, לפי מיכאלאנג'לו
המלחמה הקשה הסתיימה בנצחון לעם ישראל, והעם כולו חגג בעיקר בלב ירושלים. הונו של הולופרנס הוענק ליהודית, שסירבה לקחת אותו והיא העניקה אותו לדבר השם ולעם.
יהודית חזרה לביתה שבבתוליה, סירבה לכל הצעות הנישואין שקיבלה ונפטרה בגיל 105, אחרי שחילקה את הונה ושיחררה את שיפחתה לחופשי.
התמונה הראשית של הכתבה צויירה על ידי קרוואדג'יו.
אחלה שם, יהודית.
