אתמול הייתה לי שיחה עם בני בן ה27 ודעתו נשמעת קצת קיצונית אבל משקפת את הלך הרוח בחברה. הוא טען לגבי היחסים ביננו לאן בעולם ואמר שהוא חי את הרגע, לא מעניין אותו מה היה או מה יהיה אלא ממש עכשיו ואם מישהו תוקף אותו אז הוא תוקף בחזרה בקיצור, הקם להורגך השכם להורגו.
הייתי מזועזעת לא מהדעות או תפיסת עולמו אלה מהדרך שבה נאמרו הדברים וגם מהעובדה שלא ממש הצלחתי לרכך במשהו את השיחה, סוג של אטימה מוחלטת לרצון לאיזה סוג של דו שיח. הרגשתי חוסר אונים, איך אני לא יכולה לנהל עם בני שיחה כשכל אחד יכול להחזיק בדעותיו ולא חשוב איזה יהיו, העיקר הדיאלוג, מצב שכל אחד יבין שלאחר יש את כל הלגיטימציה להחזיק בדעה שונה ואף הפוכה ממך ללא צורך לשכנע אחד את השני מי צודק.
אני חושבת על מצבנו העולמי כאנושות, לאן הגענו? נכון נתתי אולי דוגמה אחת מבין רבות ויש המון אנשים שדוגלים בדו קיום מעל כל ההבדלים אבל הם מעטים. עם ישראל גם עם קטן בין כל אומות העולם ועליו נאמר עם סגולה ואור לגויים. מה אומרים המילים הללו? השנה האחרונה ובמיוחד הימים האחרונים דוחקים אותנו לחשוב מה קורה לנו, הקורונה הכניסה את כולנו בכל העולם למצב אחד, כולנו באותה סירה ממש, סובלים מאותם מצבים ומרגישים הרגשה ממש אחידה ומשותפת לכולנו.
בארצנו הקטנטונת כמה טילים מכניסים אותנו למרחבים המוגנים, מגלים שנאת חינם בין אוכלוסיות שונות ושוב כמו הקורונה מחברת אותנו למצב משותף. שוב מתחברים בעל כורחנו השכנים במדרגות, בני המשפחה בממ"ד, מה אנחנו מגלים שוב? אותו עיקרון שלמדנו בקורונה, הטבע מאותת לנו בכל דרך אפשרית תתחברו, תתעלו מעל כל ההבדלים בינכם, יש לכולנו מטרה משותפת – לחיות יחד.
במאה האחרונה האנושות במרדף אחר הכסף והרצון להשיג עוד ועוד לעצמו שכח לחלוטין שהוא לא חי לבד על פני הכדור וככל שרוצה להתרחק מכולם כדי שאף אחד לא יפריע לו אי שם במגדל השן שבנה, הוא כך מרגיש בודד ומדוכא יותר ויותר. מאז שלמדתי במכללת קבלה לעם, הבנתי שאנו עם ישראל כמו אני מול בני ודעת הרוב, יש לנו תפקיד ולמרות שאנו מעטים מכל העמים עלינו להיות הראשונים שנקדם את השינוי בעולם מפירוד לחיבור ומשנאת חינם לאהבת חינם, איך? צריך רק לרצות אפילו לא לעשות. אם רק נרצה שזה יקרה, אם נעז לחלום, אם יהיו לנו מחשבות טובות אחד על השני הכל אפשרי.
קרדיט: FREEPIK
