יום הזיכרון לחללי צה״ל הוא היום הכי חשוב בשנה. מי שאיבד את יקיריו בודאי לא זקוק ליום המיוחד הזה כדי להיזכר, היום הזה הוא יום של מי שלא איבד, יום ששומעים בו שירים שקטים, ומנסים לעכל את הסיפורים שאנחנו שומעים על אנשים שלא הכרנו, או שכן.
תמיד אלו שנהרגו הם דווקא האנשים הכי מיוחדים, הכי מקובלים, הכי יפים, כאלה שהתנדבו בכל מקום וקשה, מאוד קשה לעכל שלא ספרו יותר מ-20 נרות יום הולדת לאנשים המקסימים האלה.
בשנים האחרונות קצת קשה לי עם היום הזה, צה״ל שהיה קונצנזוס, נסדק.
מחדלי יום כיפור, מלחמת לבנון הראשונה, והשניה, שלושת הסבבים בעזה ואינתיפאדת הסכינים מתחילים להוציא החוצה רפש שלא ידענו עליו פעם.
הפוליטיקה מתחילה לחלחל באופן שמתחיל להדאיג, המדינה מפולגת מפעם ונראה שהמצוד אחר כותרת גובר לפעמים על עדיפות לשלום חיילנו.
פרשיות שחיתות מתחילות לצוץ חדשות לבקרים ונשאלת מה היה או מה הוא המחיר שמשלמת המדינה עבור שתיקת הכבשים.
אין ספק שמשהו עובר עלינו בשנים האחרונות, הרמטכ״ל והנשיא הולבשו כבר כנאצים, סגן הרמטכ״ל עבר לינץ׳ תקשורתי כאילו מדובר במוכר עגבניות בשוק שלא לדבר על ראש הממשלה ששולח מיליון מסרונים עם שקר מצולם כדי למשוך עוד קדנציה.
בנאומי ההספד הם משירים מבט למצלמה ובמילים גדולות מצליחים עדיין לרגש אותי, המיתוס עדיין גדול ואנחנו עדיין כל כך אוהבים את המדינה הזו שאנחנו עדיין סולחים וקצת הרבה מתרגשים… אבל קצת פחות.
יהי זכרם ברוך, ומי יתן שלא נשכח ביום יום וניזכר בימי הזיכרון.
