רויטל ביטון ברכה, בת 37 (אוטוטו 38), נשואה ליובל ואמא ל 3 ילדים (9,7,3), עובדת בהייטק ובמקביל מאמנת ריצה. לפני כמעט 4 שנים, הגעתי למשקל שיא של 125 קילוגרמים. משקל שהגעתי אליו עם השנים, שלוש הריונות שהסתיימו בניתוחים קיסריים, הרבה אכילה רגשית כי "מתוקים זה סוג של נחמה".
מצאתי את עצמי אוכלת ולא מניעה את הגוף, גם כשכבר רכבתי בספינינג או הלכתי הליכה מהירה לא התמדתי בתזונה. תמיד הייתה לי בראש מחשבה שזה רחוק ואני לא אצליח להתמיד ומחשבה מייצרת מציאות ואכן כך זה היה עד להריון וללידה של עמית. במהלך כל ההריון של עמית אמרתי לעצמי "את יולדת ואת לוקחת את עצמך בידיים".
לאחר הלידה של בני הקטן עמית, החלטתי לקחת את עצמי בידיים וברגליים ולהתחיל לעשות שינוי בחיי בכל הקשור לתזונה וכושר. התסכול הגדול שחוויתי מדברים קטנים וקלים שהגוף יכול לבצע ואני לא מצליחה. לקשור שרוכים, להתלבש – הייתי מזיעה עוד לפני שיצאתי מהבית, אם המעלית לא עובדת בבניין אני לא עולה 7 קומות ברגל, לא להצטלם (יש לי מעט מאוד תמונות מהתקופה ההיא ואת רובם צילמו ללא ידיעתי או במקריות), לא לשבת בפארק על הדשא (איך אני אקום), לא לשחק בכדור עם הבן שלי. והשאלות "עוד לא ילדת?" הקשו עליי פיזית ונפשית.
כחודש וחצי לאחר הלידה (במשקל 110 קילו) קיבלתי מרופאת הנשים אישור לבצע הליכה מהירה חצי שעה ביום, 3 פעמים בשבוע. התחלתי ללכת,כל בוקר לאחר פיזור הילדים במסגרות. מצד אחד זה היה הדבר היחיד שהחזיק אותי שאני מתחילה שינוי אבל מצד שני זה הרגיש כמשהו מייגע שלא יקדם אותי "כוסות רוח". אני זוכרת את התמונה הראשונה שלי במראה במעלית הבניין. לאט לאט עם ההתמדה בהליכות המהירות ושמירה על תזונה בריאה ומאוזנת התחלתי להרגיש שאני מרזה (הגעתי למשקל של 97 קילו) באחד הימים שהלכתי עבר לידי איש מבוגר שרץ וחייך ואמר "בוקר טוב". אני חשבתי לעצמי ,איך הוא רץ ונהנה ועוד מחייך?"
אני חייבת להבין מה הריצה הזו גורמת לאנשים.
עד לרגע זה היו הרבה רגעים שנדרשתי לרוץ בחיי והעדפתי שלא: בגרות בספורט אני חושבת שאת 2000 מטרים הלכתי, אין סיכוי שארוץ לאוטובוס גם אם אני יכול להיות אפספס אותו, קורס קצינים, בוחן בר-אור היה המעמד היחיד בו רצתי שני קילומטרים כי זה היה תנאי הכרחי לקבלת הדרגה ולאחר קבלת הדרגה עד גיל 34 לא רצתי שוב. התייעצתי עם מאמנת ריצה שהדריכה אותי לרוץ וללכת באינטרוולים למשך חצי שעה (דק' הליכה/ דק' ריצה). בפעם הראשונה שיצאתי לריצה רצתי 2 דקות והלכתי את כל ה 28 הנותרות. לאחר מכן בפעמים הבאות שיצאתי כבר התמדתי יותר ויותר. אני זוכרת את המרחקים הראשונים שרצתי ברציפות.
אפילו קניתי לעמית ולי עגלת ריצה כדי שאני ארוץ איתו בבקרים או אחר הצהריים. לאחר כחודש רציתי יעד ומטרה שיעזרו לי להתמיד ונרשמתי למירוץ הנשים בתל אביב למקצה של 4 קילומטרים וחששתי ממנו מאוד אמרתי לעצמי "מקסימום תלכי חלק מהמירוץ".
למירוץ עצמו הגעתי כשאני רצה 8-9 קילומטרים רצופים. הריצה הפכה להיות חלק בחיי היום יום שלי, הייתי רצה 3 פעמים בשבוע ומתאמנת באימוני כוח מהבית (קניתי משקולות, מזרן וציוד נוסף). לאט לאט העלתי מרחקים ואף נרשמתי לקבוצת ריצה. הצלחתי לשלב את הבית עם העבודה והילדים. הייתי קמה בשעות מוקדמות להתאמן או בערבים אחרי שעת ההרדמה של הילדים. ניהלתי בהתחלה ביומן את האימונים שלי ועם הזמן זה גלש למחברת שהייתה נקראת בפי החברות שלי "רשימת מכולת" כי הייתי מתחייבת ומתאמנת לפי מה שרשום בה. הילדים והבעל פרגנו ותמכו, ופעמים התאמנו איתי מהבית.
נרשמתי למירוצים שונים וחוזרת הבייתה עם מדליות וכל פעם נותנת לאחד מילדיי את המדליה. סדר העדיפות שלי השתנה, את מטלות הבית לדוגמא קבעתי לזמנים אחרים (הכביסה תחכה… מזג האוויר המצוין לפעמים לא), הייתי מסיעה את הילדים לחוגים ובזמן שהם בחוג הייתי רצה (עדיף בעיניי מאשר לשבת על הספסל בחוץ). ובסוף כל יום הייתי בעיקר אומרת לעצמי מילה טובה על כל מה שהספקתי לעשות ולא על מה שלא הספקתי. המילים הטובות האלו חיזקו אותי והגדילו את הרצון לכבוש עוד פסגות בחיי האישיים.
הצבתי לעצמי מטרות קטנות גם בריצה וגם במשקל. מטרות שהשגתי אותן ומילאו אותי סיפוק. (100 גרם ירידה במשקל או קילו היו בשבילי אותו הדבר, העיקר שזזתי – בעבר 100 גרם פחות היו גורמים לי ללכת לאכול "כי כל ההשקעה שלי לא שווה הורדתי רק 100 גרם"). היו פעמים של משבר ושל חוסר אונים מול המשקל והכבדות, את רוצה להפסיק אבל משהו בהישג שהשגת עד כה גורם לך לא לוותר (תמיד להזכיר לעצמנו) וכך עם הזמן הסרתי ממשקלי 40 קילו.
ולגבי הריצה הייתי קשובה לקול הפנימי שלי שאמר לי שאני יכולה. סיננתי רעשים מבחוץ על המשקל הכבד, על הבירכיים שיפגעו, על הבית שנלקח ממנו זמן. ואני מאמינה באמת שלכל אחת ואחד מאיתנו מגיע הזמן שהוא שלו בחיי השגרה העמוסים שלנו. הילדים רואים דוגמא אישית לעיסוק בתחביבים, לכושר ובריאות והפרגון שלהם עזר לי עוד להתמיד ולהרחיב את עולם הריצה. לאחר מספר תחרויות וחצאי מרתונים החלטתי להתחיל ללמוד מאמנת ריצה לריצות ארוכות. רציתי להתמקצע. כמובן שהקורונה רק חיזקה את הרצון שלי לעסוק במה שאני אוהבת ומה שאני רואה שגורם לאנשים המון אושר וסיפוק ואהבה עצמית.
הורדתי אחוזי משרה בהייטק והתחלתי ללמוד ולהתמקצע, במקביל להתאמן למרתון ראשון (42.2 קילומטרים). שיתפתי את התהליכים שלי במדיה, קיבלתי פידבקים טובים, נשים וגברים שפנו אליי שאלווה אותם בתהליכים של ריצה ותזונה. ואני החלטתי אחרי דרך ארוכה והכשרה מקצועית והתלבטות גדולה (בעיקר) לפתוח קבוצת ריצה לנשים. אומנם החלטתי אבל לקח לי זמן. היה לי חשש טבעי שאולי זה לא יצליח, שאולי לא יהיו מספיק משתתפות, אבל האולי הזה נעלם ברגע שהחלטתי לפתוח קבוצה.
ידעתי שדרך חדשה היא כמו מירוץ. ייתכן ויהיו קשיים ובלת"מים בדרך אבל המתמידים מנצחים. פתחתי קבוצה במרץ שנה שעברה, הגיעו 6 בנות כולן נשים שעבדתי איתן או חברות, הבטחתי 3 שיעורי ניסיון ולאחר מכן ב 1/4 הקבוצה נפתחה רשמית עם כמות של פי 2 מתאמנות. בניתי תוכנית אימונים לקבוצה, מערכי שיעור, ערבי גיבוש לקבוצה, מירוצים משותפים והיד עוד נטויה. היו לי מטרות וחזון מאוד ברור לקבוצה, זו קבוצת נשים מפרגנת, מעודדת, תומכת, נשים שמובילות אחת את השניה להצלחה. לפעמים תוך כדי אימון אני שומעת אותן מדברות על הבית , על הבעל, על הילדים, על הקורונה, על התזונה והכושר.
על כך שפיספסו אימון והשלימו עצמאית, על כך שסדר העדיפות השתנה, "הכביסה תחכה" , "הבעל יודע ראשון ושלישי אני באימון". מהמקום ממנו היה לי קשה ומהמקום ממנו חששתי רציתי להראות לנשים שהכל אפשרי. נכון אנחנו אמהות, אישה של.., אשת קריירה, אבל כל אחת מאיתנו צריכה זמן לעצמה.
לקחת זמן לעצמך את חוזרת עם כוחות ואנרגיות שיא הבייתה ולעבודה.
יש תהליכים פיזיולוגים שקורים לנו בגוף בזמן אימון ולאחריו, אדרנלין שגורם לך לחייך אחרי יום מאוד מאתגר ובטח אחרי אימון ביום שישי ב 5:30 בבוקר. להתחיל את הסופשבוע בבוקר שמוקדש רק לך, לפני הכל. ועם הזמן הקבוצה התגבשה, הצטרפו עוד נשים וכל אחת מהן מרגישה שייכת כבר מהאימונים הראשונים. חשוב לי שנשים יבינו אחת את השניה, יצרו סביבה מפרגנת ומעודדת, יבינו את הקשיים וישתפו אחת את השניה בפתרונות. זה בא לידי ביטוי בחיים ובא לידי ביטוי בריצה ובאימון. אני רואה אותן מעודדות, סופרות אחת עם השניה את החזרות לתרגיל, רצות יחד ומעודדות להגיע לאימונים.
במקביל להקמת הקבוצה התאמנתי לטריאתלון ספרינט (שחיה, רכיבה וריצה) ולאחר מכן מרתון. היעדים שלי משתנים ועולים כי אני מעוניינת לפגוש פסגות נוספות אז אני מאתגרת את עצמי בלכבוש אוורסט חדש בכל פעם. כך יצא שבתחילת חודש פברואר 4/2/22 רצתי ריצת אולטרא מרתון של 50 ק"מ במרתון ארץ ים המלח. הקבוצה הגיעה למירוץ לרוץ 10 קילומטרים יחד כקבוצה. ואני הייתי גאה בכל אחת ואחת מהן. אני גאה בכל אחת ואחת מהן שמגיעה לאימון ולא מוותרת. כי תירוצים יש לנו לא מעט ולפעמים גם נסיבות מקלות אבל את עצמי יש רק אחת.
