לבית המשפט הוגשה תביעה בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובעת, לטענתה, בעקבות רשלנות הנתבעים שטיפלו בתובעת בחוסר מקצועיות, כאשר הנתבע הציג את עצמו כמומחה לביצוע טיפולים של יישור שיניים למרות שבהסמכתו הוא טכנאי שיניים.

לטענת התובעת, בפגישה שהתקיימה בינה לבין הנתבע הוא הצהיר בפניה כי במשך שנים הוא עוסק בתחום של יישור השיניים.

לטענת התובעת, במעשיהם הנ"ל התרשלו הנתבעים כלפיה, גרמו לה לנזקים רבים ולנכות רפואית צמיתה ועל כן מחויבים הם לפצותה.

עוד טענה התובעת, כי הנתבעים נמנעו מלהסביר לה את הסיכונים והסיבוכים הכרוכים בטיפול ובכך לא ניתנה אף הסכמה מדעת כנדרש על פי הדין ויש לראות במעשה זה כתקיפה וגם כהפרת חובתם לנהוג בתום לב ובדרך המקובלת.

הנתבעים טענו באמצעות עו"ד רשלנות רפואית, כי הנתבע מעולם לא הציג את עצמו כמומחה ליישור שיניים.

בית המשפט שוכנע כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה הנדרש והוכיחה כי הנתבע הוא זה אשר טיפל בה בעצמו ובאופן אישי לצורך מתן טיפול יישור שיניים.

לטענת התובעת, הנתבע הודה כי הוא לא שמר את הרשומות הרפואיות שנוגעות לטיפול שקיבלה התובעת ובכך הוא פעל בניגוד לחבותו על פי החוק ונטל השכנוע בכל הקשור לרכיבי עוולת הרשלנות מוטל על כתפי הנתבעים כאשר בנטל זה הם לא עמדו.

מנגד, לטענת הנתבעים הם לא שמרו על הרשומות לאור העובדה, כי התובענה הוגשה לאחר למעלה מתשע שנים ממועד היווצרות העילה הנטענת.

בפסיקה נקבע, כי במקרים של תביעה נגד רופא שיניים מקום שבו היה על הרופא או המוסד הרפואי לבצע רישום נאות וזה לא נעשה, או שהרישום אבד ואיננו, מבלי שניתן למחדל זה הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת שיכלו להתברר מתוך הרישום אל הרופא או המוסד הרפואי.

בית המשפט שוכנע כי הנתבעים לא הוכיחו קיומו של הסבר סביר שמניח את הדעת ואשר יש בו כדי להסביר מדוע הרשומות הרפואיות בעניין הטיפול שקיבלה התובעת לא נשמרו ולא הוצגו על ידי הנתבעים. הרציונל לכך הינו שבהיעדרם של רישומים רפואיים מהימנים ומדויקים, אשר נערכו בזמן אמת, עשוי להיווצר לתובע קושי אמיתי להוכחת תביעתו על פי מאזן ההסתברויות. זהו הפן הראייתי של דוקטרינת הנזק הראייתי, שזכה להכרה בפסיקתו הענפה של בית המשפט, במיוחד במקרים של רשלנות רפואית בלידת מלקחיים.

הכלל המנחה הוא, כי נטל השכנוע יועבר לנתבע אך ורק ביחס לאותן העובדות שלגביהן נגרם נזק ראייתי בעטיה של רשלנותו.

עוד נקבע בפסיקה, כי אי ניהול רשומה רפואית די בו כדי לקבוע רשלנות מצד הרופא המטפל.

רשלנות רפואית מתגבשת כבר בעצם אי ניהול תקין של הרישומים שחייבים בהם הרופאים המטפלים במוסדות הרפואיים השונים. העדרו של רישום מסודר של מהלך המחלה ושל הטיפול בה פוגע לא רק בקביעת ממצאים לאחר האירוע, כי אם בראש ובראשונה בטיפול הנאות בחולה עצמו בזמן אמת.

לאור האמור, ומאחר והתובעת טענה כי כל השיניים נעקרו במהלך הטיפול האורתודונטי וכי לא קיבלה טיפול שיניים כלשהו במהלכו נעקרה השן, ומאחר והמחדל באי שמירת הרשומות הרפואיות ובאי הבאת רופא השיניים שביצע את העקירות למתן עדות נזקף לחובת הנתבעים, בית המשפט קבע כי גם השן נעקרה במהלך הטיפול האורתודונטי ולצורך ביצוע הטיפול האורתודונטי.

כמו כן, ולאור הקביעות לעיל באשר לרשלנות בביצוע הטיפול האורתודונטי ולאי שמירת הרשומות הרפואיות, בית המשפט קבע כי עקירת כל חמשת השיניים היתה מיותרת ובעקבות כך נגרמה לתובעת נכות בגין עקירתן בשיעור של 2.5%.

לאור כל האמור לעיל, נפסק כי בעקבות טיפול יישור השיניים שקיבלה התובעת אצל הנתבעים נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 12.5% ונפסק לה פיצוי בסך של 175,000 ₪.

קרדיט תמונה: www.clipart.com