טקס יום הזיכרון באמפי באשדוד הפך עם השנים לאחד האירועים המשובחים והמושקעים ביותר בארץ, לא מעט שבחים חולקו להפקת האירוע יוצא הדופן שהציב סטנדרטים חדשים חדשים לערב הזיכרון.
כמידי שנה מגיעים לאשדוד מובילי הזמר הישראלי לערב מרגש הכולל הפקה מורכבת וייחודית, השנה עלו על הבמה דוד דאו׳ר, ריטה ורותם כהן, לא לפני הנאומים והברכות של ראש העיר. ראש עיריית אשדוד נשא גם השנה את הנאום המרכזי (ניתן לקרוא אותו מילה במילה בהמשך הכתבה) כך גם אורח הכבוד השר יריב לוין, הרב חיים שמעון פינטו שליט"א, מפקד בסיס חיל הים אשדוד, אל"מ יובל אלון, יו"ר ארגון יד לבנים אשדוד, מר שלומי בן עזרי, וחברי הנהלת העיר.
כ-4,000 איש הגיעו גם השנה לאירוע המכונן ובשקט בשקט מתפתחת לה מסורת רבת שנים, שהחלה בבית יד לבנים הצנוע, עהברה למשכן לאמנויות הבמה ומשם לאמפי המרווח.
כמידי שנה אנו מביאים בפניכם את נאום ראש עיריית אשדוד ד״ר יחיאל לסרי:
משפחות יקרות,
לפני רְגַעים אַחַדים, קול הצפירה הֶפֶר את השקט. הֶפֶר את השקט, וְפינַה מקום בַּלבבות שלנו, לַמועקַה של הַעֶצב והכאב העמוק. הַעֶצֶב והכאב על אלה שֶהלכו ולא ישובו עוד.
קול הצפירַה גם הִפִּיל באַחַת, את המחיצות שֶבינינו. וְהיום יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אנו הופכים שוב לעם אחד. עם אחד, ששַכַל– 23,645 (עשרים ושלושה אלף ושש מאות ארבעים וחמישַה), מבחירי בניו ובנותיו, וּבַהֶם 295 מבחירי בניה ובנותיה של העיר שלנו אשדוד. שנפלו בקרב, בַּאימונים, וּבְּשיגרה, על בִּטחונה, שלומַה וקיומַה של מדינת ישראל.
בְּרגעים אלו, אנו מַרְכִּינִים רַאשֶנו בפניכן, משפחות יקרות, ומתייחדים יחד איתכן, עם זִכרם של הנופלים.
יום הזכרון, ויום העצמאות לְמַחַרַתוׂ, הם סֶמֶל לְמציאות חיינו בַאַרץ הַזאת. מציאות של לחימַה בלתי פוסקת למען ביטחונה ועצמאותה של המדינה. לחימה שיש לה מחיר. מחיר כבד מנשוא, שֶאַתֶן משפחות יקרות – שִילַמתֶן. אתן המשפחות: האב, הרעיה, האם והאחות, היתום והיתומה, וְכל מעגל השכול, הגדול והנורא, אתן חוׂות וחַיות את הכאב. מדי יום.
במהלך כל ימות השנה, במהלך כל השנים. אַתֶן חַיות את אותן הרגעים, אשר חילקו את החיים לשניים: מה שהיה לפני, וּמַה שקרה אחַרי. ואלו הם שני עולמות שונים. הראשון – עולם שַלֶם, יַפֶה, שֶכֹּל העתיד לפניו. והעולם השני – הַשַבוּר, הַבוכֶה, אשר נקרַע ונִקטַע. וְעימו נשארו רק הזכרונות.
זוכרים את בן ה-20, שנפל צעיר, וכך יישאר לַנצח. זוכרים את האב, שחיבק את בתו, ושוב לא יְחַבְּקַה. זוכרים את האם, שֶלַחַשַה "שְמוֹר על עַצמךָ ילד" ואת השקט שֶלאחַריה. זוכרים את האיש שֶנַשַק לאשתו. "אל תדאגי, בסוף השבוע נהיה ביחד" אמר, והיא עודנה ממתינה לו, מצפה.
זוכרים את המפקד, שהסתער בקרב גבורה , וצעק לְפַקוּדַיו "אחריי"! זוכרים את החייל שֶנפצע בּמַעַרַכַה ואת החובש שהקריב את חייו להצילו. ושניהם אינם. וכל משא הזכרונות הכבד הזה, מונַח על כְּתֶפֶיכֶּם. מַשַא כַּבֶד מנשוא.
ואתן משפחוׂת יקרוׂת, נושאות אותו בשקט. בְדְמַמַה, עבור כולַנוּ.
וְכׂל אשר נַעַלֶה על הַכְּתַב, וכׂל אשר נאמַר בַּנְאוּם, לא יַספיק על-מנַת לְתַאֶר, את הכבוׂד וההערכה שלנו כלפיכן. ההערכה והכבוׂד על העמידַה הַמופתית שלכן, במשא הכבד הזה.
בַּשנה האחרונה, חַנַכנו בבית "יד לבנים" באשדוד , את גַלְעֶד הזיכַּרון המחודַש של העיר. גַלְעֶד, עליו מונצחים 295 בניה ובנותיה של עירֶנו אשדוד, עם סיפור חייהם, השַזוּר בחיי העיר. לכל אחד מהם עולַם של עַרַכים, משפחה אוהבת, וחברים, תחביבים, ותכניות לַעתיד. עולַם שֶמַעַלֶה זכרונות על נְעורים, על חלומות, תִקוות, ושאיפות – הַמציגים בְּיחד, תמונַת חיים אחת, יפה ומיוחדת, בלעדית רק לו, רק לה, לַבַנוׂת וְלַבנים – ובלעדיהם, איש לא יכול להשלים אותַה.
שר החינוך לשעבר הרב שי פירון, מביא מדרש חכמים עתיק, כְּמַּשל לֶמְחִיר הַשְכוׂל (ילקוט שמעוני, סימן תרפ), וְכַּך אומר המדרש: מַשַל לְמַה הַדַבַר דומה?
לְאַב וּבנו שהיו מהלכים בַּדרך. נִתְּייגע הַבֵּן, אמר לאביו: אבא, היכן היא המדינה? אמר לו אביו: בְּני, סימן זה יְהֵא בְּיַדְךָ, אם רַאיתַ בית קברות לפניך, הרי המדינה קרובה לך.
מַסע העם בגלות, בַּשוׂאה, בְּתלאות הַדֶרך הינו מסע ארוך, מייגע ורצוף ייסורים. הוא גובה מחיר של מסירות – נפש ושכול, אך סופו – גאולה, תקומה וכינון מדינה. כשיש מדינה, כאשר רואים מדינה, זה גם הַסימַן ההפוך, שֶגַם היה מחיר, מחיר כבד. שיש גם בתי עַלמין וְאַנדַרטאוׂת.
בַּשבוע שעבר ציַינו את יום הזיכרון לַשואה וְלַגבורה, ואת הטרגדיה הנוראה, שֶפַקְדַה את עַמֶנו. היום אנו זוכרים את החללים אשר נפלו על תקומת העם ובניין הארץ, וְמַחַר נציין 70 למדינת ישראל.
מדינת ישראל היא נֶס עבורנו, ופלא בעיניי העולם. סיפור תקומַה חסר תקדים. בניגוד לכל סיכוי, שֶחצי מאה קודם הַקַמַתה, לא ניתן היה אַף להעלות אותַה על הדעת. אפילו לא כְּחַלום.
מה ההסבר לכך? מה מסביר את הפלא העצום הזה?
מקובַל להשיב: שֶחַזון, נחישות, ובעיקר תופעה חסרַת תַקדים, של קשר בין עם לארצו. קשר המתחַדֶש בכל עוצמַתו, גם אחרי אלפיים שנות גַלוּת. הם אלה שהביאו להקמת הבית השלישי. הם שהביאו להחייאת השפה העברית, ולהחזרת הריבונות, לְעַם שהיה מפוזַר בכׂל רחבי תבל.
הֶסבר שבהחלט מניח ומתקבל על הדעת. כַּמובן, בעזרת אבינו שֶבַשַמיים, צור ישראל וגואַלו. אך מהיכן הכוחות להגביה עוּף, וְגם כל כך גבוה?
מניין הכוחות, לַהַתְמַדַה ולַנחישות?
להצלחה הכַּבירה? בעליה וקליטה ובקיבוץ גלויות, בַּמדע, בַּרפואה, בַּכַּלכלה, בַּחקלאות, בַּטכנולוגיה – להפוך לְאומַת הסטרטאַפ.
בַּעוצמה הצבאית, בְּתחיית השפה והתרבות, בְּתחיית עולם התורה והישיבות. וְכׂל אלה מול אִיומים קיומיים בלתי פוסקים. מלחמות ופיגועי טרור. מיומַה הראשון של המדינה במשך 70 שנה, לא היה רגע שעם ישראל יכול היה להיות בַטוח באדמתו.
וּבַּרקַע, אוירה חסרת תקדים, של פילוג בעם בין שמאל לימין, פילוג פוליטי, דתי, תרבותי, וחברתי-כלכלי. בין דתיים לחילונים, בין מזרח למערב, ובין מרכז לפריפריה. ובכל אלה אנו עומדים. ועומדים איתן!
הַכֵּיצַד? מהיכן הַכּוחות? מְּאַין הַכּוח הַּמניע?
על כּוׂרחנו, להביט על היום הזה. על יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, בו אנו עוצרים את שִגרַת חיינו, והוׂפכים לקבוצַה אחַת, מלוכֵּדת, וְמאוחדת.
כי בַּיום הזה, אנו יודעים ומבינים שקיים קשר הדוק, ובלתי ניתן לניתוק. בין זיכַּרון ובין תקומַה.
בין אובדן ושכול, ובין בניין הארץ והמדינה. ביום הזה אנו יודעים שֶבזכות הנופלים, אנו כאן. בְּזכותַם אנחנו עם חופשי בארצנו.
ללא הזיכרון לא היתה לנו תקומַה. וְהזיכרון אינו מתייחס רק לַעַבַר. הזיכרון הוא עֵרֵך הַמְכַוֶון גם אל העתיד.
הוא מְשַמֶר את זֶכֶר הַיקַרים שֶנַפלו, אבל גם מְחַנֶך את דור המחר. הזיכרון איננו מושַג פַסיבי הַמוּנַח בְּתודעת האדם בלבד, אלא הוא מרכיב משמעותי בְּבִניין האדם. הוא הכּוׂח הַמעורר, הַמאיץ, וְהַמֶנִיע לְפעוּלה.
כי "במותם ציוו לנו את החיים". הקשר הזה בין זיכַּרון לתקומה, הוא הַכּׂח הַמְגַשֶַר: בין צוואת הנופלים, ובין ההגשמה שלה. עֶרֵך הזיכרון בחיי האומָה שלנו, מוכַּר לנו. זיכַּרוׂן יציאת מצרים שבה יצַאַנו מעבדות לחירות, הוא הכוח המניע מאחורי התקומה הרוחנית של העם היהודי מאז ומעולַם. וּמאז הקמת המדינה, זִיכַּרוׂן הנופלים הַחַרוט בַּתודַעַה שלנו, עומד מאחורי התקומה שלנו בַעֶת הַחַדַשַה.
ללא הזיכַּרוׂן לא היתַה לנו תקומַה! וביום הזה יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אין לנו אלא, לשאוף ולהתפלל, שאווירת הפיוס הפנימי הזו השורה עלינו כַּעֶת. פיוס הנובע מתחושת שותפות הגורל שלנו.
תְּלַווה אותנו וְתִשְרֶה עַלֶינו, בְּמַהַלך כּׂל ימות השנה. היא לַבֵטַח תַפְחִית את האיום הקיומי הַנשקף לנו מְהַפִּילוג הקיים בינינו, ואז גם תקומַתנו תהיה מלאה ואיש לא יוכַל לנו.
משפחות יקרות,
נִזכוׂר תמיד, וְלעולם לא נשכַח, בִּזכות מַה וּבִּזכות מִי, בַאַה לנו תקומַתינו. לא בְכְדִי – נִסְמַך והוצְמַד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ליום העצמאות. לא בִכְדִי, סופֶד כל העם – ממש לפני חג העצמאות, לְיקירִיכֶם יַקִירֵנו, גיבורי האוּמַה. כי בזכות הנופלים היתה לנו התקומה.
אנחנו מְאַמְצִים אתכם אל לִיבֶנו משפחות יקרות, מְחַזְקִים אתכם, וּמְחַבקים אתכם באהבה. וּמִתפללים יחד איתכם, שֶיְחְדַל השכוׂל מבית-ישראל, ושיבוא השלום עלינו ועל כל עם.
יהי זיכרַם של הנופלים חקוק בליבנו לעַד, ותהי נשמַתַם צרורה בצרור החיים, אמן.
00
תגובה אחת